באהבה רבה ובחום אני נזכר במעון העולים בכפר חב"ד. בשנת תשל"ב הוא היה כמעט מלא בעולים מברה"מ. רובם היו חב"דניקים, משפחות שכולם הכירו זו את זו עוד מברה"מ. תקופת המגורים במעון זכורה לי כזמנים יפים שהיו מלאים בתורה ובשמחה. ליד המעון היה מתגורר ר' שמחה גורודצקי והוא היה נכנס אלינו בכל הזדמנות, מתוועד ומעודד. הרבה אורחים היו מגיעים אלינו מכל רחבי ישראל ואף מחוץ לארץ.

לא פעם קרה שהלכנו לפארברענגען לבית הכנסת המרכזי בכפר חב"ד. שם ישבו ליד השלחן חסידים ואנשי מעשה, תלמידי חכמים, חסידים שאת שמעם שמענו עוד בילדות. על השולחנות הגישו וודקה שנחשבה כבר בימים ההם כ'נוראה'. זכור לי שעל הבקבוקים היו מצוירים סמלי חורף - מזחלת של שלושה סוסים. כבר אז הייתה וודקה טובה יותר.

צריך היה לקבל הרבה החלטות בעניין מגורים, תעסוקה, חינוך ועוד. אבל ללא עצת הרבי זה היה בלתי אפשרי. לכן אני ואחיי,  אריה לייב שיחי' וגרשון דב בער זצ"ל, החלטנו לנסוע לרבי. היו אלה ימים שהותירו עלינו רושם בלתי נשכח לכל החיים.

"ימים שהותירו רושם בלתי נשכח". בריבוע הכחול משמאל: כותב השורות ר' בצלאל שיף, אחיו אריה לייב שיף, ובנו יוסף

ליחידות אנחנו, האחים, היינו נכנסים לפי התור. הרבי בירך כל אחד מאיתנו, והציע שנקדיש את השנה הראשונה שלנו בארץ לעבודה ציבורית ובפרט עם העולים החדשים. בנוסף לכך הרבי בירך אותנו שתהיה לנו קליטה מוצלחת בעזרת השם בארץ הקודש.

לי ומירה (מרים) אשתי הייתה צרה אחת גדולה שהעיקה עלינו מאוד - לא זכינו עדיין בילדים. בן הדוד שלי גרשון דב בער ג'ייקובסון ע"ה ואשתו צביה תבדל לחיים ארוכים שגרו בקראון הייטס שנים רבות, נתנו לנו עצה חשובה: בזמן היחידות הזכירו את הבעיה הזאת ובקשו מהרבי ברכה.

כנראה שאני לעתים קרובות מדי, הזכרתי לרבי את העניין הזה במהלך 'יחידות'. הרבי מצדו דיבר איתנו על כמה תועלת אנו יכולים להביא לחב"ד וליהדות. הוא אמר לנו שלקחו מיהודי ברה"מ את התורה ונתנו להם אפשרות לקבל השכלה גבוהה - וזה נהיה אצלם לדבר החשוב ביותר. צריך לתקן את זה! הרבי הביט עלינו, ועשה תנועת ביטול ביד שמאל:

- אכן יהיו לכם ילדים. אפילו תשאלו כיצד לעצור – הרבי חייך – עוד יבקשו מכם ברכה, והיא תתקיים.

והנה, עם הברכה הזאת חזרתי מהרבי.

הרבי החזיר לנו את הכסף ששילמנו עבור הכרטיסים לנסיעה הזאת, וזה כבר סיפור אחר. איזו חוויה אדירה הייתה עבורנו כל הנסיעה הזאת. איזה התרגשות. חלום פרוע שהתגשם. כל יום היה חגיגה עבורנו. אילו ימים. זכינו להיות במחיצת הרבי, ביום ההולדת של הרבי, בחג הפסח. כל יום נפלא מקודמו. מי האמין כשהיינו מאחרי מסך הברזל שנזכה לכך אי פעם?!

כשחזרנו לישראל חמושים בברכת הרבי, התחלנו מיד לחפש רופאים טובים. עזרה לנו בזה הרבנית סרנא מישיבת חברון. איך היכרנו אותה? אספר, אבל בפעם אחרת. בבית הרפואה "ביקור חולים" עבד פרופ' פולישוק, רופא מפורסם מאד, גינקולוג בעל שם עולמי. הרבנית סרנא כתבה לו מכתב בשמנו, שהפרופסור שפנינו אליו בחו"ל יעץ לנו לפנות בישראל לפרופ' פולישוק. אחרי שבוע התקבל במעון עולים טלפון מפרופ' פולישוק שהוא מעוניין לדבר עמנו.

הדבר הראשון ששאל פרופ' פולישוק: "מה שמו של הפרופסור שהפנה אתכם אליי?" אני, בעזרת עובדי מעון העולים, בתערובת יידיש, עברית ורוסית, אמרתי שאינני זוכר, יש לי את השם באיזה מקום בניירות.

השאלה השנייה של הפרופ' הייתה: מה אנחנו רוצים ממנו?

סיפרתי לו מה הבעיה שלנו. פרופ' פולישוק הזמין אותנו אליו הביתה עוד באותו הערב. אכן ברכה מהרבי.

שכרנו רכב ונסענו מכפר חב"ד לירושלים. הפרופסור חיכה לנו ליד ביתו. הוא הסביר ששכח להגיד לנו מה הקוד של דלת הכניסה לבניין שלו.

התחלנו בטיפולים, וב"ה נולד לנו בן, יוסף. מרים הייתה מעוניינת להמשיך בטיפולים אצל הפרופסור. אבל הפרופסור הזמין את שנינו אליו, הורה באצבעו על כף ידו והסביר לנו שכאשר יצמחו עליה שערות, יהיו לנו ילדים נוספים. הנס קורה פעם אחת. עלינו להודות לה' ולהסתפק בכך. אבל הייתה לנו ברכה של הרבי! ברכה לילדים! לא רק לילד!

באותה תקופה עבדתי בארגון "שמי"ר". טיפלתי לפי הוראת הרבי בעולים חדשים: פגישות, הרצאות, סמינרים, רדיו וטלוויזיה. הגבולות עם ברה"מ היו סגורים. אבל, הצלחנו בסיעתה דשמיא להבריח לברה"מ כמויות מכובדות של ספרי יהדות ברוסית שהוצאנו לאור ב"שמי"ר", כמו גם, כספים, תשמישי קדושה, לשלוח שליחים ועוד הרבה פעולות מבורכות נוספות.

לפי הוראת הרבי הייתי חייב לנסוע לאיטליה. היו שם הרבה משפחות נושרים שהגיעו מבריה"מ. אני ורעייתי שתחי' היינו שם כנציגי ה"ג'וינט" בעיר אוסטיה. לימדנו יהדות בשיעורי השפה האנגלית. פתחנו מועדונים ובית כנסת והפעילות ב"ה התרחבה ללא הפסקה. כאשר עזבנו את איטליה, באוסטיה כבר בנו בית ספר יהודי בעל חמש קומות.

צריך היה להמשיך בטיפול הרפואי בעניין הפריון. קיבלנו הזמנה של גב' קוסובסקי מארגון FREE בשיקאגו, ארה"ב. בשיקאגו גר ד"ר וייס, הרופא האישי של הרבי. הוא עזר לנו להתקבל אצל פרופסור מפורסם, גרמני לפי מוצאו. הפרופסור הגיע למסקנה שצריך לעשות ניתוח מסובך. ד"ר וייס ביקר לעיתים קרובות אצל הרבי בניו-יורק. הוא לקח על עצמו לשאול את הרבי מה לעשות? הרבי קרא את כל המסמכים שלי ויעץ לעשות ניתוח רק מצד אחד, כלומר חצי מהניתוח שהציע הפרופסור. ד"ר וייס הסביר את המצב לפרופסור. זה נעלב ושאל מי זה הרבי מליובאוויטש, והאם יש לו תעודת רופא? בקיצור, הגרמני סירב לעשות ניתוח.

לאחר מכן הייתי בחג אצל הרבי ב'כוס של ברכה'. הרבי שאל האם לא שכחתי שיש לי קשר ל"שמי"ר"? הבנו את המסר ומיד ארזנו את החפצים וחזרנו לישראל. מירה אפילו לא חזרה לטיפולים רפואיים. והנה נס! כאשר עמדנו לחזור לישראל, זה היה אחרי חגי תשרי. מירה עמדה בתור לקבל "לקח". הרבי עמד בסוכתו וחילק את ה"לקח". כאשר מירה ניגשה, הרבי נתן לה את ה"לקח", ואחר כך ביקש ממנה לחזור אליו, והוא נתן לה עוד "לקח" אחד.

מיד לאחר הבר-מצוה של בני יוסף, מירה ילדה את בננו השני דוד צבי, שיחי' ואחרי זמן מה את הבת מלכה שתחי'. וכאשר מירה הייתה הרה עם בן הזקונים שלנו שניאור זלמן שיחי', אני הייתי כבר בן 52 ומרים הייתה בת 48. אני פחדתי מאד וכתבתי לרבי (לאוהל), האם זה לא מסוכן? וביקשתי ברכה, זה מה שאמר לי הרבי ביחידות.

ילדיו של כותב השורות אצל הרבי. בנו הבכור, יוסף, והצעיר יותר, דוד צבי

כשסיפרתי לרב שלי, פרופ' ברנובר שיחי', שמירה הרה ב"ה שוב בגיל 48, הוא נסע במכוניתו לעומר יחד עם אשתו פאניה ע"ה. פאניה ע"ה עצרה את המכונית כדי להתאושש מהידיעה. יום קודם הייתה לירמיהו ופאניה שיחה על הבטחות הרבי. בני הזוג ידעו כמה דברים על כוחם של הבטחות הרבי.

פאניה ע"ה אומרת:

- והנה הרבי הבטיח לצאליק ילדים.

והנה הם מקבלים את הטלפון ממני עם הבשורה המשמחת. הם היו בהלם!

אני כותב היום את הסיפור הזה כיוון שב"ה נולד היום לבני שניאור זלמן שיחי' בן!