אולי אני טועה, אולי אני סתם מדמיין, אבל יש לי תחושה כבר הרבה זמן שבשנים האחרונות המאבק שקיים אצל בני האדם בין הטוב ובין הרע, בין הדחפים ובין הרצונות, בין התוהו לתיקון, המאבק הזה הוא בסגנון של 'פדיה בשלום'.

"פדה בשלום נפשי מקרב לי" - זה הפסוק מתהילים שמצוטט השבוע בכל מאמר חסידות. זה הפסוק שמתקשר לקרב או למלחמה שמתקיימים בנו, בתוכנו, בינינו ובין עצמנו. בין היצר הטוב והיצר הרע, בין הנפש הבהמית האגואיסטית שלנו בין הנפש האלוקית האלטרואיסטית שלנו. וכשאומרים "פדה בשלום" זה בא במשמעות שהמאבק הזה טוב לו וראוי לו שיהיה בסגנון של שלום ולא של מלחמה.

אני יוצא מתוך הנחה שכל אדם רוצה לצמוח רוחנית. יש מי שעוסק בזה יותר ויש מי שעוסק בזה פחות, אבל זוהי שאיפה של כל בן אנוש.

אם בעבר, ואני מדבר אפילו על עשרים או שלושים שנה אחורה, המאבק היה בסגנון של מלחמת חורמה, כלומר, הדרך להתמודד עם הבעיות שלנו הייתה התעלמות מוחלטת מקיומם, חריקת שיניים והליכה קדימה בכוח. הביטוי המקובל למשל בהתוועדויות חסידיות היה (וכנראה עדיין, אם כי בעוצמה פחותה) 'אזוי און נישט אנדערש' – כך ולא אחרת וזהו.

התשובה 'ככה' הייתה תשובה הולמת ואף מתקבלת.

הרי שבשנים האחרונות חל בזה שינוי, שינוי מלמטה אגב, מה שנקרא מהשטח. אנשים כבר לא מקבלים את 'ככה' כתשובה, ו'כך ולא אחרת' כבר לא מספק. אנו נוהגים לומר 'הצעירים של היום רוצים תשובות' והאמת היא שלא רק הצעירים, אלא כולנו, או לפחות רובנו רוצים להבין יותר, לדעת יותר.

ואולי, הכל פה היום נכתב כ'אולי' כי אני קצת חושש מהדברים שאני כותב, ובכל זאת אולי לא תשובות אנחנו מחפשים, אלא הכרה. כן פשוט הכרה בחולשות שלנו. הכרה בחסרונות שלנו. הכרה בהיותנו לא מושלמים. הכרה בהיותנו לא פעם שבורים ומפורקים. הכרה בעובדה שלא פעם הדחפים והמאוויים הבהמיים והגשמיים שלנו קצת חזקים מאתנו ואנו עלולים למעוד.

וההכרה הזאת, המבט הזה אל החולשות שלנו בלבן של העיניים, היא מביאה עמה ריפוי נפלא. ההכרה הזאת מאפשרת לנו ללכת קדימה בראש מורם בלי לחשוק שיניים, בלי להוציא אנרגיה מתישה ומרוקנת.

קרב מתאר מאבק צמוד, מגע ישיר בין הצדדים, רואים זה את זה מקרוב. ׳קרב׳ מלשון קרוב.

מלחמה מתארת מאבק מרחוק, מאבק בו לא רואים את הצד השני. סגנון של התעלמות.

פדיה בשלום מצליחה, כשאנו מנהלים קרב ולא מלחמה – פדה בשלום מקרב לי.

ואולי לא?

שבת שלום.