זה השבוע השלישי בו אני מעלה את זיכרונותיו של הרב יצחק אברהם רוטנברג, חסיד גור מבני ברק שהיה קשור לרבי במשך עשרות שנים וקיבל ממנו יותר מ-50 מכתבים ומענות קודש.

תוך כדי עלעול וקריאה במכתבים אלו, כמו גם בכלל מכתבי הרבי, כאשר בכל מכתב פרטי ניכר שהרבי חדר לנפשו של הנמען, אם זה בברכותיו או בדרישותיו להפצת היהדות או להוסיף בלימוד התורה, אנו עומדים נדהמים ונפעמים מהיקף המפעל העצום של שיגור מכתבים לבני ובנות ישראל בכל מקום שהם.

אינני בקי בסדרי כתיבת המכתבים של הרבי, אך מחשבון פשוט עולה כי מדובר בעשרות אלפי מכתבים - שנכתבו במשך יותר מארבעים שנה - לכל מי שרק פנה לרבי, מקטן ועד גדול. האם הדבר מובן מאליו שהרבי יחזיק במזכירותו איש או שנים, במשרה מלאה לעריכת המכתבים, סידורם ושילוחם? שלא לדבר על הימים ההם הראשונים, בהם היו צריכים לערוך את המכתבים במכונת כתיבה עוד בטרם נוצרו המחשבים והמדפסות שהקלו על המלאכה.

ניסיתי לתור אחר תופעה דומה אצל מי מגדולי ישראל או איש ציבור זה או אחר - האם היתה כזאת בישראל שאדם יקדיש זמן כה רב, כדי לעודד ולעורר את בני ישראל בעת שמחתם או להבדיל בעת צרתם ויגונם? לא מיניה ולא מקצתיה.

אין לתופעה נדירה זו אח ורע בעולם כולו ואולי גם בכל הדורות. וכי מילתא זוטרתא היא לענות לכל אדם באשר הוא, גם אם הוא ילד קטן בשנותיו הראשונות.

אם סברנו כי אנו עומדים על היקף המפעל הענק הזה, ויודעים לשער את מידותיו, הרי שמפעם לפעם מבצבצים תגליות שטופחות על פנינו ומבהירות לנו כי ההיקף של שליחת המכתבים וההארות שבתוכם גדולים בהרבה ממה ששיערנו.

•

אשוב עתה למכתבי שקיבל הרב רוטנברג ואעתיק קטע מאחד מהם:

בשנת תשכ"ד החל הרב רוטנברג להניח תפילין דרבינו תם ויחד עם זאת הוא חשש שמא קיבל על עצמו הידור טרם זמנו, ושיתף את הרבי בתחושתו.

במכתב מי"א ניסן של אותה שנה, הרבי מוסיף מתחת לחתימתו הקדושה:

"נ.ב. ת"ח על הבשו"ט מכ"ז אדר ע"ד הנחת תפילין דר"ת, ולכתבו ע"ד הרעדה בזה וכו' הנה בכלל כל אחד מצווה, עבדו ה' בשמחה וגילו ברעדה אולם מה שמקשר הרעדה עם הנחת תפילין  דר"ת, יעויין אודות חשיבות הנחת תפילין דר"ת ועוד יותר מחשיבות, בשער הכולל פי"א (להרב לאוואוט על הסידור) ובכו"כ ספרים (בפרט בס' מאסף לכל המחנות)".

יוער, כי חלק זה של המכתב מופיע הן בלקוטי שיחות והן באגרות קודש מבלי שיצוין שמו של הנמען מקבל המכתב.

וישנו גם מכתבים שנכתבו אל הרב רוטנברג, שכלל אינם מופיעים, משום מה, באגרות קודש, כמו המכתב דלהלן:

ב"ה, כ"א באייר תש"כ

ברוקלין

הוו"ח אי"א נו"נ מלאכתו מלאכת שמים מוה' יצחק אברהם שי'

שלום וברכה!

במענה למכתבו מיום הבהיר ל"ג בעומר עם המצורף אליו, בהנקודות שכותב בהמצורף, תקותי שבמשך הזמן המשיך בשיחותיו עם אלו שדבר עמהם בהנ"ל, מתאים למ"ש ותשועה ברוב יועץ, כי מהם לא קבלתי ידיעות ע"ד שיחות אלו, ובטח תהיינה גם מסקנות ותוצאות.

במ"ש בהנוגע לעתיד, אינו מובן כ"כ טעמו להעדר ההמשך במשרתו עתה אף שניכר בין השיטים, איזו אי שביעת רצון ואינו ברור ממה, ומשום מה. ולכן יתייעץ עם ידידיו במקום, שלפניהם יפרט בפרטיות הדרושה ובטח יכירו בהפרטים האם הם מתאימים הם להשקפתו [דכיון שנוגע בדבר הוא, אפשר שלא כל הצדדים רואה כמו שהם, וק"ל]".

ובכללות מובנת השקפתי, שמשרה בבית ספר דהרשת - ה"ז צנור וכלי לקבלת ברכות השי"ת, נוסף על גודל הענין מצד עצמו, וכמו שנדבר גם כאן קודם נסיעתו.

לפלא שאינו מזכיר דבר בהנוגע לפעולות זוגתו תחי', ותקותי שאין זה חסרון בעצם הפעולה, אלא רק בההודעה אודותה.

בברכה לבשו"ט בטוב האמיתי, שהוא כהוראת חז"ל, טוב לשמים טוב לבריות וטוב העושה פירות (קידושין מ' א'). 

חי"ק.

•

הרב רוטנברג ז"ל ויבלחט"א בני ביתו ייחסו חשיבות רבה לא רק למכתבי הברכה עצמם שקיבלו מהרבי, אלא גם לעיתוי שבו התקבל המכתב.

המכתב האחרון שקיבל הרב רוטנברג היה לכבוד שמחת הבר מצוה לבן הזקונים שלו, האברך דוד שי'. מכתב זה הוא מתאריך י"ג אדר ראשון תשנ"ב.

באותו שבוע ביום ראשון נתקבל בביתם מכתב מהרבי מתאריך ג' אדר ראשון תשנ"ב, בו הרבי מביע צערו על פטירת אמו של הרב רוטנברג, מרת ינטה ע"ה, ומנחם אותו ואת כל משפחתו.

לא חלפו מספר ימים והנה ביום חמישי נתקבל מכתב נוסף ובו ברכה לבר המצוה שנושא את התאריך י"ג אדר ראשון. הרב רוטנברג התפלא מעט על כך שהמכתב הקדים לבוא מהרגיל, שכן בר המצוה של בנו דוד התקיימה ביום ט"ו לחודש אדר ב', ובדרך כלל היו מכתבי הברכה מגיעים בסמיכות למועדי השמחה ואילו כאן  המכתב הגיע כחודש ימים לפני מועד הבר מצוה. 

בכ"ז אדר תשנ"ב כאשר אירע מה שאירע, נפלה במוחו של הרב רוטנברג התובנה שהרבי הזדרז ללא ספק להקדים ולשלוח לו את המכתב מוקדם ככל האפשר כדי שיספיק להגיע בזמן, שיהיה ברור שהרבי בעצמו הוציא את המכתב עבורו, ולא המזכירות, כפי שנעשה במכתבים רבים לאחר כ"ז אדר שנחתמו ונשלחו על ידי המזכירים כנהוג.

•

מקרה נוסף שבו היתה משמעות מיוחדת לעיתוי של קבלת המכתב גולל בזמנו הרב רוטנברג לעיתון כפר חב"ד:

"משנת תשי"ז ואילך הייתי נוהג לשלוח לרבי, בימי חודש אלול, מכתב בקשת ברכה לכתיבה וחתימה טובה. הרבי מצידו היה מזכה אותי בכל פעם במכתב ברכה חוזר לקראת השנה החדשה. בשנת תשכ"א לא כתבתי משום מה כל מכתב, ולמרות זאת זכיתי לקבל מכתב ברכה מהרבי, אלא שבשונה מכל המכתבים האחרים, במכתב זה  לא נכתב "מכתבו נתקבל", וכן היתה בו תוספת בכתב יד קדשו של הרבי: 'בברכה לבשורות טובות'.

הבנתי את הרמז, ומני אז ואילך הקפדתי לכתוב מדי חודש אלול מכתב בקשת ברכה מהרבי. הרבי מצידו המשיך להשיב לי מדי שנה. בדרך כלל היה מגיע מכתבו של הרבי בשלהי חודש אלול או בעשרת ימי תשובה, אך היו שנים בהן הגיע המכתב לאחר החגים או בראשית חודש מרחשוון.

הקדמתי הקדמה זו בשל הסיפור הבא שהוא בהחלט 'א בעל-שם'סקע מעשה':

בראשית חודש שבט תשל"ג אושפזתי בבית רפואה בשל 'אולקוס'. התברר שהגעתי מאוחר מדי לבית הרפואה והטיפול הבהול שקיבלתי סיבך עוד יותר את מצבי. הרגשתי כיצד מיום ליום אוזלים כל כוחותיי. הדבר המדאיג ביותר היה חוסר האונים של הרופאים. לכאורה הטיפול לא היה צריך להסתבך, הרופאים היו מתורגלים ומאומנים היטב להתגבר מדי יום על מקרים רבים דומים אחרים, אך אצלי המצב הסתבך והסתבך, ולרופאים אין כל מענה והסבר לתופעה.

אחד הדברים המדהימים היה שבשנה זו, בשונה מכל השנים האחרות, לא קיבלתי כל מכתב ברכה מהרבי לקראת השנה החדשה. אני, כמובן, כתבתי גם באותה שנה בקשת ברכה, אך לא זכיתי למענה. שלושים וחמש שנים (תשי"ז - תשנ"ב) קיבלתי מדי שנה מכתב ברכה ודוקא בשנה זו לא זכיתי לקבל.

ביום שישי בבוקר, ט' בשבט, התקיימה בחדרי אסיפת רפאים בהולה. אינני זוכר משפטים שנאמרו שם, אך זאת לא אשכח לעולם כיון שאז לראשונה הבנתי שחיי בסכנה. חשתי אז בחולשה בלתי רגילה והיה לי ברור שח"ו הנורא מכל עומד להתרחש והייתי מפוחד מאוד.

לפתע התפרצה רעייתי לחדר וכמעט בצעקה אמרה לי: "קיבלת מכתב מהרבי...".

לרגע לא הצלחתי להבין. הרי לא כתבתי כלל מכתב בחודשים האחרונים... פתחתי את המכתב בדחילו ורחימו והנה המכתב נושא את התאריך של ימי הסליחות תשל"ב - תאריך של ארבעה חודשים קודם לכן - זהו מכתב הברכה לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה...

תפסתי את ראשי בשתי ידיי ולא האמנתי למראה עיניי... הרבי שברוח קדשו ידע מה מחכה לי מערב ראש השנה עיכב את משלוח המכתב ושלחו ברגע שהייתי זקוק לו יותר מכל... באותו רגע פרצה ממני אנחת רווחה ופרץ של דמעות ניגר מעיניי. ידעתי מעל כל ספק שאצא מבית הרפואה בריא ושלם.

ביום שבת קודש, יו"ד בשבט, חל המפנה הגדול. הרופאים שלא ידעו להסביר את ההסתבכות וההידרדרות, לא יכלו להסביר את המפנה והיציבות, אך אני ידעתי להסביר זאת היטב. גם קצב ההחלמה היה מהיר באורח בלתי נתפס, וכבר ביום שני שלאחר מכן - י"ב בשבט, שוחררתי מבית הרפואה.

אדם שראה אותי שלושה ימים קודם לכן, לא יכל להאמין בשום אופן שמדובר באותו אדם.

מספר ימים לאחר מכן שלחתי לרבי מכתב והודעתי לו על המחלה שפקדה אותי וכי בחסדי השי"ת שוחררתי. לאחר ששקלתי את הדבר ביני לבין כעצמי, החלטתי שלא לציין את סיפור המכתב וכמו כן לא ציינתי כלל את תאריכי המאורעות (לא את ט' ולא את י' בשבט).

למרבה הפלא לאחר מספר שבועות זכיתי לקבל את מכתב המענה. במכתב מציין הרבי, בין השאר, את תאריך יו"ד בשבט 'שהוא יום הסתלקותו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, ואשר ביום זה הוא פועל ישועות בקרב הארץ'".