תלמיד חכם מירושלים חלה מאוד, עד שהרופאים בשרו לו שיאלצו לכרות את רגלו, לא עלינו. לאחר מכן חל מפנה משמעותי, ובנס גדול, הוא הבריא מחוליו והרגל ניצלה. לאחר שחזר לביתו בריא ושלם בכל גופו, ערך סעודת הודיה, אליה הזמין את בני המשפחה, ידידים, ואנשים חשובים מירושלים. יחד הודו כולם לה' יתברך ובזה אחר זה קמו לדרוש ולדבר בשבח הנס הגדול שעשה ה', שהציל לו את הרגל שחלתה.

ואז, קם אחד הרבנים ואמר: "מוריי ורבותיי, כולכם ציינתם הנס הגדול וההודיה לה' על הרגל שחלתה והבריאה, אבל אף אחד לא ציין שיש להודות לה' גם על הרגל השנייה שהייתה בריאה כל הזמן. על כל אחד מאיתנו להודות לקדוש ברוך הוא על כל האיברים בגוף שלו שהם בריאים, על הדברים שנראים מובנים מאליהם, כפי שאנו אומרים בכל יום בתפילת העמידה: "על ניסיך שבכל יום עמנו".

בפרשת השבוע, אנו קוראים על הלידה הרביעית של לאה אמנו, שבחרה לילד את השם 'יהודה' - "הפעם אודה את ה'". מובא בתלמוד במסכת ברכות, שמיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, לא היה אדם בעולם שהודה לה', עד שהגיעה לאה אמנו, ככתוב: "הפעם אודה את ה'". לכאורה, הדבר נראה לא מובן: הרי נח הקריב קורבנות ואמר תודה לה', גם אברהם הקריב קורבנות ואמר תודה לה'. אז כיצד ניתן לומר שיותר מאלפיים שנה מבריאת העולם אף אחד לא הודה לה' עד שהגיעה לאה?

על כך אמר ה'כתב-סופר' רעיון נפלא: הרבה אנשים אמרו תודה לפני לאה, אבל הם אמרו תודה על דברים חריגים, על ניסים מיוחדים שקרו. לאה הייתה הראשונה
שהודתה על משהו שלכאורה נראה טבעי - לידה, רביעית, טבעית. אבל לאה הבינה שגם דברים שהם טבעיים, מסתתר מאחוריהם נס, בכל עת הקדוש ברוך הוא דואג שהדברים יהיו כמו שצריך.

לאה קבעה לא רק את שם הבן שנולד לה, אלא של כל צאצאיו באשר הם. מקור המילה "יהודי" הוא משום שבאנו מ"ארץ יהודה" - ויהודה נקרא כך על שם ההודאה של אמו, כך שיהודי בשורשו הוא אדם ש"מודה". מפרשתנו אנו למדים עד כמה חשוב להודות, על קטן כגדול. וזה אפילו משתלם - הקדוש ברוך הוא הטביע בעולם מנגון, שמי שמודה פעם אחת, הוא נותן לו סיבות להודות שוב ושוב. ככל שנודה יותר על החסדים שבכל יום, נזכה לעוד ועוד שפע גדול מהקדוש ברוך הוא.

צפו בווידאו: