מאז ומעולם הנסיעה לרבי הייתה משאת נפשם של החסידים. כך זה היה עוד בתקופת אדמו״ר הזקן וכך זה נמשך עד דורנו הנוכחי. חסידים היו חוסכים פרוטה לפרוטה במשך כל השנה, על מנת לזכות לנסוע אל הרבי לפחות פעם אחת בשנה, על דרך הביאור החסידי הידוע בדברי הגמרא: ״רבי לא שנה, חייא מניין״, שכשעברה שנה בלי שחסיד יראה את הרבי, אזיי ״חייא מניין״, דהיינו; ״חיות מניין?!״. 

לכן בדרך כלל השתדלו אצל חסידים לנסוע לפחות פעם אחת בשנה ובדרך כלל זה היה בחודש השביעי, הוא חודש תשרי. אבל אצל השלוחים הדבר היה שונה. השלוחים בחודש זה תמיד מלאים בעבודה ובפעילות ענפה ורבים מהם פשוט צריכים להישאר בסמיכות וביחד עם בני קהילותיהם ואינם יכולים לעזוב את מקום שליחותם ולנסוע לרבי. לכן הם נהגו במשך שנים רבות לנסוע דווקא ל׳שבת בראשית׳, על מנת לקבל את אותה אווירה מרוממת של החודש השביעי בחצרות קודשנו ולהביאה אחר כך למקום שליחותם. 

נוהג זה התרחש עד אותו היום שבו החל להתקיים ׳כינוס השלוחים העולמי׳ באופן קבוע בכל שנה ושנה בשבת מברכים דחודש כסלו. מני אז ימים אלו נהפכו לימים מקודשים עבור שלוחי הרבי ברחבי תבל, ימים שבהם השלוחים ׳עולים לרגל׳ על מנת לשהות בחצרות קודשנו ובד׳ אמותיו של רבנו נשיאנו, ומשם הם שואבים כוחות וחיות לשנת שליחות נוספת. אך דווקא השנה ״נדם הלב״, ואחרי ״ל״ב שנים״ של כינוסים רצופים, הודיעה הנהלת הכינוס כי בשל הנגיף הארור ובשל אכיפת הרשויות בניו יורק, יתקיים הכינוס השנה באופן וירטואלי. וכך ביום חמישי שעבר מצאנו את עצמנו מרות־ קים לשלל הרצאות וסדנאות בעניינים שונים ומגוונים, החל מהוראות הרבי בשליחות, ממשיך בניהול קהילה בתקופות משבר, גיוס כספים ועמידה בלחצים וכלה בחינוך הילדים. 

בין לבין התקיימו גם ׳מושבים מרכזיים׳ ששודרו ממוקדים שונים בעולם החל מאוקראינה, ארה״ק ורוסיה, ממשיך באנגליה ואוסטרליה ומסתיים במושב מרכזי ששודר ממקום שליחותי בארגנטינה. בקיצור, זה היה יום מלא וגדוש שאפילו לא בזבזנו בו את הזמן עבור הנסיעות הלוך חזור מ־770 לאולם הכינוס בגרייט נק שבניו יורק, וגם לא בשיחות החולין בארוחות הבוקר באולם ׳אהלי תורה׳. אבל בהחלט חסרו בו ה'דיבוק חברים' והמפגש הפיזי, ושלא נדבר על יום שישי בבוקר שבו בימים כתיקונם כולנו היינו ׳עולים לרגל׳ כפשוטו ונכנסים לקודש פנימה ׳לראות ולהראות׳ עם הרבי – המשלח.

•

באופן אישי לא הכלתי את זה וההשגחה הפרטית סיבבה את הסיבות וזכיתי להגיע גם השנה לאוהל הק׳ בערב שבת קודש של שבת מברכים כסלו. אבל ׳לא הרי זה כהרי זה׳ ולא היה אפשר להשוות בכלל את יום שישי ערב שבת מברכים חודש כסלו ה׳תשפ״א לערב שבת מברכים בעשרות השנים האחרונות. היכן הם השלוחים שבימים כתיקונם גדשו את הטענד שבחצר בית חב״ד שעל יד האוהל. היכן הם עשרות ומאות המניינים שמתקיימים פה בימי הכינוס, היכן הם אלפי השלוחים שיושבים פה בדרך כלל רכונים על הדפים הלבנים, כשהם כותבים את הפ״נ האישי שלהם וכשהם מחזיקים בנייד האישי שלהם ונואמים למקורביהם את הנוסח הקבוע: ״שלום! מה נשמע? אני נמצא פה אצל הרבי בכינוס השלוחים העולמי ורציתי להזכיר אותך לברכה על האוהל הק׳. תוכל להזכיר לי את שמך המלא ואת שם אימך?!״. היכן הם המגברים שמהם בוקעים בדרך כלל הניגונים והשיחות וקריאת הפ״נ הכללי בשידור ישיר מתוך האוהל הק׳ על ידי זקני השלוחים. אך כמו שכבר אמרתי, כל זה לא היה השנה. 

השנה כולם ׳עומדים רווחים ומשתחווים רווחים׳. בקושי רואים שלוחים, רק בודדים בלבד, יחידי סגולה שכבר לקו בנגיף וניצלו ממנו או כאלה שחבשו מסכה ושמרו על עצמם פן ושמא יידבקו חלילה. בשבת כבר נראו הדברים קצת אחרת. פתאום הגיעו שלוחים נוספים ופתאום היה אפשר קצת לחוש שבת של כינוס שלוחים. אומנם לא הייתה תוכנית מסודרת כמו בכל שנה באולם ׳אהלי תורה׳, אבל הייתה אווירה של התוועדויות של שלוחים שהזכירה את אותן ההתוועדויות שנמשכות אל תוך הלילה בימים כתיקונם. ישבנו להתוועד ביחד באופן של ׳איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק׳ גם בלילה וגם בשבת קודש ביום. כל אחד סיפר על הניסים והמופתים שבהם הוא ראה בעצמו איך הרבי מנהל את העולם כפשוטו, אם באישורים לבנייה או באישורים לפעילות בשטחים ציבוריים, אם בהשגת תורמים או תקציבים וכדומה, וחוט השני והמילים הזהות שעברו בין כולם היו: ״כבר חשבתי שהכול נופל, ישבתי וכתבתי לרבי ופתאום הכול הסתדר״. וכך נוכחנו לראות איך הרבי כובש את כל העולם כולו על ידי השלוחים. אך לפתע קם אחד השלוחים והכריז: ״אחרי הכול וככלות הכול, בשביל לכבוש את העולם, אנחנו צריכים קודם כל לכבוש את המחשבה, דיבור ומעשה שלנו״. האמת היא שברגע כמימרא הוא העמיד את כולנו במקום, ובמילים אחרות הוא אומר לנו: אומנם הסיפורים שסיפרתם היו מדהימים ורואים בהם במוחש איך הרבי כובש שטח אחרי שטח בעולם כולו. אבל אם כל הדברים היפים הללו קרו איתנו ובאמצעותנו גם בלי שנעשה שום דבר ושום הכנה בעצמנו, הרי על אחת כמה וכמה, אם כל אחד מאיתנו יכבוש את המחשבה, דיבור ומעשה הפרטיים שלו, הרי שבקלות הרבי יכבוש על ידינו את כל העולם כולו ונזכה להביא את משיח צדקנו בפועל ממש ולקבל את פניו בעגלא דידן.

•

הכוכבים בשמיים כבר יצאו, אבל אף אחד מאיתנו עדיין לא רוצה לתת לשבת לצאת, וכך המשכנו להתוועד למעלה מחמש שעות נוספות לאחר צאת השבת, ומיד לאחר מכן הצטרפנו לתוכנית ה׳מלווה מלכה׳ של הכינוס ששודרה בשידור חי מכל רחבי העולם כולו וחיברה את כולנו 'כאיש אחד בלב אחד'. 

ביום ראשון הלכתי ל־770. אין פירמידות ואין תמונה, אין צלם ואין מצלמה, הכול שומם והלב נצבט. נעמדתי לבדי במדרגות הכניסה אל מול חדרו של הרבי ועשיתי לעצמי את תמונת הכינוס השנתית, וליבי מוצף רגשות וזיכרונות מרגעים כאלה בשנים קודמות. 

היום קצר והמלאכה מרובה. השנה הקדימו את הבאנקעט על מנת שיוכלו לצפות בו באותה העת בכל רחבי העולם כולו, למרות הבדלי השעות והזמנים. כשהגיע הרגע המיוחל פתאום אתה רואה על גבי המסך את הרב משה קוטלרסקי פותח את הכינוס באותה הדרמטיות כמדי שנה בשנה, על אותה הבמה ובתפאורה הקבועה ועם תוכנית והשקעה מדהימה כאילו היה זה כינוס כבכל שנה ושנה. הדבר היחיד שחסר לנו, היה המפגש הפיזי של כולנו ביחד. אבל כפי שהגדיר זאת היטב השליח הרב מענדל קלמנסון מאנגליה בנאומו המרתק בבאנקט: ,We are not waiting for Mashiach, the Mashiach is waiting for us!! [בתרגום ללה״ק: ״אנחנו כבר לא מחכים למשיח, משיח מחכה לנו!!״]. משיח מחכה לפעולה אחת נוספת שלנו שאולי דווקא היא שתכריע את הכף ותביא גאולה וישועה לעולם כולו, ועל ידי כך נזכה בקרוב ממש ועוד בשנה זו ה׳תשפ״א, ל׳כינוס שלוחים עולמי׳ עם הרבי בירושלים עיר הקודש ובבניין בית המקדש השלישי והמשולש, תיכף ומיד ממש.