ידידיה מאיר | יום ג' כסלו ה׳תשפ״א 19.11.2020

בלי כינוס פיזי: ידידיה מאיר מצא דרך לקבל השראה מהשלוחים

העיתונאי ידידיה מאיר הקדיש הבוקר את טורו הפופולארי במוסף 'אתנחתא' של עיתון 'בשבע' לשבועון 'כפר חב"ד' • "החוויה של הקריאה בעיתון הוותיק הזה אחרת. הצצה לשיח הפנימי שלהם, למנוע, לאג'נדה. זה מרתק. בכל שבוע אני משתדל לא להחמיץ את הקריאה בעיתון הזה, על מדוריו וחלקיו, כולל מוסף הנשים והילדים. הכול מלא ברוח גדולה של שליחות. אפילו מדור הבישול"
בלי כינוס פיזי: ידידיה מאיר מצא דרך לקבל השראה מהשלוחים
מאיר על רקע 770 בימי הכינוס של שנה שעברה

כינוס שלוחי חב"ד לא התקיים השנה במתכונת הרגילה, אבל מצאתי דרכים אחרות לקבל מהם השראה.

1. הרבה דברים יפים לקחה מאיתנו הקורונה בתשעת החודשים האחרונים. ואחד מהם קרה – כלומר לא קרה – ביום ראשון השבוע: התמונה הקבוצתית של אלפי החב"דניקים בכינוס העולמי של שלוחי חב"ד. כבר 32 שנה שהם נפגשים בערב ראש חודש כסלו בחזית הבית שממנו הכול התחיל, בניין ה־770 בברוקלין, מקום מושבו של הרבי מלובביץ' זצ"ל, האיש ששלח אותם ושבשליחותו הם פעלו ופועלים עד היום.

התמונה המפורסמת הזאת היא רגע השיא של סוף שבוע שלם של מפגשים, הרצאות, שיחות והתוועדויות של כ־5,000 שלוחים, שלרבים מהם הכינוס הוא הזדמנות חד־שנתית להיפגש עם אנשים כמוהם. הם מטעינים במשך כמה ימים את הסוללה, ואז חוזרים לארבע כנפות תבל, כל אחד והחור הנידח שבו הוא עושה, ביחד עם משפחתו, מהפכה יהודית.

השנה הכינוס נערך באופן וירטואלי. אלפים השתתפו בשיעורים ובסדנאות והתוועדו בזום, עשרות אלפים צפו בשידור החי של טקס הסיום, הבַּנְקֵט, על כל הרגעים המעצימים וגם העצובים שבו (במשך דקות ארוכות עמד המנחה, הרב משה קוטלרסקי, מראשי התנועה, והקריא רשימה בלתי נגמרת של שמות אנשי חב"ד שנפטרו בדמי ימיהם ממגפת הקורונה מאז הכינוס הקודם). אבל אני בטוח שעם כל הכבוד למדיה הדיגיטלית, המפגש הפיזי, פנים אל פנים, עם חבריהם לדרך, וכמובן גם התפילות על קברו של הרבי בניו־יורק, חסרים מאוד לאלפי השלוחים.

גם לי הקטן היה הכינוס חסר. בשנים האחרונות הייתה לי הזכות לסקר אותו ולקבל ממנו השראה. זה הרבה מעבר לחוויה כזו או אחרת, נאום כזה או אחר, אלא עצם האנרגיות שאתה מקבל מלהסתובב בחברת אנשים שקמים בכל בוקר, הם ונשותיהם וילדיהם, וחושבים אהבת ישראל. חושבים אכפתיות ישראל. איך אני עוזר ליהודי, גם במקום הכי נידח בעולם, בהכנסת אורחים, באוכל, בוויי־פיי, וגם במתנה הכי גדולה שאני יכול לתת לו: לחבר אותו לזהות היהודית שלו. לתת את הנשמה ואת הלב.

2. ובכל זאת, גם השנה פגשתי כמה שלוחים מרחבי העולם. לא במציאות, פנים אל פנים, אבל כן לשיחת עומק. זה קרה באמצעות העיתון 'כפר חב"ד'. יש לחב"ד הרבה פרסומים מוצלחים. האמת שקשה לעקוב אחרי כולם, חב"ד היא חסידות כותבת. אבל החוויה של הקריאה בעיתון הוותיק הזה אחרת. הצצה לשיח הפנימי שלהם, למנוע, לאג'נדה. זה מרתק. בכל שבוע אני משתדל לא להחמיץ את הקריאה בעיתון הזה, על מדוריו וחלקיו, כולל מוסף הנשים והילדים. הכול מלא ברוח גדולה של שליחות. אפילו מדור הבישול.

אז השבוע, זכר לכינוס שלא בדיוק התקיים, קבלו שלושה סיפורים קצרים ומעוררי השראה:

3. הסיפור הראשון מגיע מעיר קטנה יחסית שעלתה לכותרת בימים אלה. הרב אלחנן ווגל הוא שליח חב"ד בווילמינגטון שבמדינת דלאוור, העיר שבה גר מאז ילדותו ג'ו ביידן, נשיא ארצות הברית הנבחר. "על רקע ההיכרות שלך עם ביידן, האם להערכתך האכזבה של חוגים רחבים בקרב יהודי ארצות הברית וישראל מאי־בחירתו של טראמפ לכהונה נוספת אכן מוצדקת, או שגם ביידן יהיה טוב ליהודים?", כך הוא נשאל בריאיון מיוחד שנערך ווגל נתן תשובה מתחמקת, לא לפני שהתגאה בהתחמקות הזאת: "באופן עקבי אני נזהר ונשמר מאוד שלא להיות מעורב בשום צורה שהיא ושלא לומר שום מילה, לא ביחיד ולא ברבים, בעניינים פוליטיים. אני משוכנע שבתור שליח של הרבי העיסוק שלי צריך להיות שליחות בלבד. לעסוק בהפצת יהדות ובהפצת חסידות ולקרב את הגאולה. את הפוליטיקה עלינו להשאיר לפוליטיקאים שזה תחום העיסוק שלהם. הניסיון הוכיח שאם עוסקים בנושאים הללו, אי אפשר להימנע ממחלוקת ופגיעה חלילה. הרי אין דעותיהם שוות, ומטבע הדברים יש בקהילה רפובליקנים נלהבים מצד אחד ודמוקרטים נלהבים מצד שני, כך שמה שלא תאמר ואיזו עמדה שלא תביע, מישהו ייפגע. תארו לעצמכם שרב בית הכנסת, שליח של הרבי, שמעצם מהות תפקידו אמור להיות גורם מאחד ומקרב לבבות, יתפוס צד. איזה ערך יש לכל ההערכות והפרשנויות שלנו לעומת החשש שחלילה נפסיד יהודי אחד שייפגע והקשר שלו לקהילה וליהדות ייחלש?".

4. וכאן משתף ווגל בסיפור נפלא: "סיסמת הכינוס השנה היא 'שליחות בכל מצב'. המארגנים התכוונו כמובן לכך שלמרות הקורונה השליחות נמשכת. ואני אספר סיפור, לא מתקופת הקורונה, הממחיש את העיקרון של 'שליחות בכל מצב': יש בעיר שלנו יהודי שמפעם לפעם, בעת הצורך, אני מטלפן אליו בבקשה שיבוא להשלים מניין בבית חב"ד. יום אחד, בלי שום הקדמה ולא בעקבות התרחשות כזו או אחרת, הוא אומר לי: ראביי, אתה כנראה לא יודע, אבל בגללך אני לא אוכל מזון לא כשר כבר כמה שנים. נדהמתי. ראשית, הכרתי אותו כמי שלעת עתה לא שומר מצוות (כך חב"דניקים מכנים חילונים. "לעת עתה לא שומר מצוות". הרי זה עניין זמני מאוד. י"מ), ושנית לא יכולתי להיזכר שאי פעם דיברתי איתו על שמירת הכשרות. ואז הוא אמר: לפני כמה שנים נפגשנו בתחנת דלק וראית אותי קונה כריך לא כשר וצועד לרכב. לא אמרת לי מילה וחצי מילה, אבל נעצת בי מבט חד שגרם לי לרצות שבאותו רגע האדמה תפתח את פיה ותבלע אותי. מאז אני אוכל רק מזון כשר.

"ככל שאימצתי את זיכרוני", מספר ווגל, "לא הצלחתי להיזכר במפגש המתואר. כששאלתי אותו באיזו תחנת דלק מדובר והוא נקב בשמה, נזכרתי כי הייתי שם פעם אחת ויחידה לפני ארבע שנים. נסעתי לאזור ההוא, הרחוק מאזור מגוריי, לצורך תליית מודעות על קונצרט מוזיקה חסידית שהיה אמור להתקיים באותם ימים. נזכרתי שכאשר יצאתי לפזר את המודעות נפלה בראשי המחשבה ששליח צריך תמיד להגדיל ולהרחיב את מעגל פעילותו והפעם אסע לאזור רחוק שאינני רגיל לבקר בו. אז אומנם נזכרתי שהייתי באותה תחנת דלק, אבל לא זכרתי בשום אופן שראיתי שם את היהודי הזה, ובוודאי שלא הגבתי כך או אחרת על כך שקנה כריך טרף. כנראה פשוט אמרתי לו 'שלום' כפי שאני אומר לכל אדם, אפילו בלי לזהות אותו, והוא פירש זאת כפי שפירש והחליט מה שהחליט. ואם שליח יכול להשפיע על יהודי לשמור על כשרות המזון בעצם נוכחותו, בהשגחה פרטית, במקום מסוים ובזמן מסוים, בלי להיות מודע לכך בכלל, קל וחומר כמה יכול שליח להשפיע בהשפעה ישירה ובמודע... שליחות בכל מצב".

5. הסיפור השני מגיע ממחוז אחר בארצות הברית: מדינת קונטיקט. היום יש בה לא פחות מ־30 משפחות של שלוחי חב"ד, ובראשם השליח הראשי, הרב ישראל דרן. השבוע מלאו לו 70 שנה, מהן 47 שנים כשליח. לרגל המאורע הוא משתף את חבריו לתנועה בתובנות החיים שלו.

בין היתר הוא סיפר על שיחה מכוננת שהייתה פעם לו ולרעייתו עם יועצת חינוכית שעבדה איתם באחד מהמוסדות הרבים שפתחו בעיר. "הצלחתם. חב"ד כבשה עוד מקום, ועוד מדינה, ועוד עיר. הגעתם כבר לכל העולם היהודי", היא אמרה, "אבל עכשיו צריכה להיות לכם עבודה אחרת – לא להרחיב את הפעילות, אלא להעמיק אותה. עכשיו צריכים להדריך את הדור הבא מהי הצלחה. לא על כמה אנשים פעלת, אלא כמה פעלת על האנשים שקירבת".

"זוהי באמת צריכה להיות העבודה שלנו", אומר הרב דרן בריאיון. "בתחילה שליח היה יוצא למדינה שלמה, לאחר מכן לעיר גדולה, עכשיו הוא יוצא רק לאזור מסוים בתוך עיר. כעת העבודה של כל שליח צריכה להיות באיכות ובעומק. יש לי חבר טוב שיצא לשליחות בעיר קטנה וכתב לרבי שקשה לו מאוד, הוא נמצא במקום שיש בו רק 600 יהודים. הרבי הקיף את המספר 600 וכתב: הרי אפשר לפעול איתם גדולות ונפלאות...".

וממשיך ומספר הרב דרן: "הכרתי יהודי, משכיל וקר מזג באזור שלנו, והתחלתי ללמוד איתו בקביעות שיעור שבועי. שעה למדנו גמרא, ורבע שעה תניא. נהיינו קרובים מאוד. שנתיים לאחר שהחלנו בקשר, הוא סיפר לי על אחד מבני משפחתו שחווה מצב קשה מאוד בעסקיו, והצעתי לו שנבוא לחלוקת הדולרים ביום ראשון הקרוב ושיבקש ברכה מהרבי בשבילו. הוא לא היה קרוב לעניינים האלה, אבל לנוכח המצב הדחוק הבין שעליו לעשות זאת ואכן הגיע לחלוקת הדולרים. כשהגענו אל הרבי עמדתי בצד ורציתי לשמוע כיצד הוא מבקש ברכה לאותו קרוב משפחה שבמצוקה, אך למרבה הפתעתי הוא אמר לרבי: 'אני מבקש ברכה ליראת שמיים', ולא יסף. הרבי העניק לו דולר, אמר 'ברכה והצלחה' ויצאנו. זה היה פלא פלאים. מתעורר מצב קשה כזה, הוא הגיע לרבי כדי לבקש על כך ברכה, אך פתאום כשהוא עומד מול הרבי יש לו בקשה אחת – ברכה ליראת שמיים. בשבוע שעבר קיימו בני משפחתי מפגש בזום לרגל יום הולדתי בהשתתפות בני הקהילה, והוא נשא דברים. לא האמנתי למשמע אוזניי – הוא דיבר על המהפכה שחוללנו במשפחתו, והתבטא שכל חייו לא יהיו לו מילים כדי להביע את התודה על מה שפעלנו עליו ובחייו. אלה מילים שמעולם לא האמנתי שאשמע ממנו, בדרך כלל הוא נראה אדיש למדי, ועכשיו הוא בכה מהתרגשות. זהו קירוב לא רק לרוחב, אלא לעומק".

6. הסיפור השלישי והאחרון מגיע מאחד הנאומים הבלתי נשכחים שנישאו בכינוס השלוחים מאז ומעולם. זה היה לפני תשע שנים. הרב פרופ' יונתן זקס, שנפטר לפני שבועיים, דיבר באותה שנה בבנקט שחתם את הכינוס. סיפור המפגשים משני־החיים שלו עם הרבי מלובביץ' כפי שסיפר באותו נאום התפרסם מאוד. הוא הרי בכלל לא תכנן ללכת לעולם הרבנות, אלא שהרבי מלובביץ' גילה בו כוחות שהוא לא ידע עליהם, והשאר היסטוריה.

אבל יש קטע פחות ידוע מאותו נאום. הסיפור שבו חתם הרב זקס את דבריו. "שמעתי פעם סיפור נפלא משליח שהגיע לעיר קטנה באלסקה וחיפש יהודים. הוא חקר ודרש אבל כולם אמרו לו שאין במקום אפילו יהודי אחד. כדי שלא לעזוב בלי כל פעילות, הוא ביקש לבקר בבית הספר המקומי והמנהל אישר לו להיכנס. הוא נכנס לכיתה באותה עיר קטנה בלב אלסקה ואמר: ילדים, האם מישהו מכם פגש פעם יהודי? ילדה אחת קטנה הרימה את ידה ואמרה: כן. השליח שאל: את מי? איזה יהודי פגשת? והילדה ענתה: אמא שלי יהודייה. עכשיו השליח חשב לעצמו, מה אני יכול לומר לילדה הקטנה הזאת, הילדה היהודייה היחידה בעיר? מה אני יכול לומר לה עכשיו שיסייע לה להישאר ביהדותה? אחרי הרהור קצר הוא אמר לה: אינני יודע אם את יודעת, אבל אלסקה היא המקום הכי מערבי בכדור הארץ שיש בו יהודים. המקום האחרון בעולם שבו השבת נכנסת. לאחר שבכל העולם יש כבר אור ושלום, כל העולם מחכה לנר שלך. נר השבת האחרון שנדלק ומשלים את המשימה להאיר את העולם כולו.

"אתם יודעים מה זה עשה לאותה ילדה קטנה? הוא היה יכול לומר לעצמו: מה את עושה פה באמצע שום מקום? אבל במקום זה הוא הסביר לה איזו משימה נפלאה עליה לבצע. זאת הדרך. הרבי חולל שינויים בחייהם של בני אדם והראה להם את הגדולה שהם לא ידעו שקיימת בהם", אמר הרב זקס ודיבר למעשה על עצמו, "הוא פשוט הראה להם מה הם מסוגלים להיות".

הוסף תגובה
1 תגובות
1.
תענוג לקרוא
ג' כסלו
טור ממש מיוחד, תודה רבה.
נצפה באתר
עוד באתר
 
העלאת תמונה
x
גרור תמונה לכאן
או
העלה תמונה
ביטול
תייג
טוען תמונות...
שגיאה!
    אישור
    מעלה תמונות...
    התמונות הועלו בהצלחה
    ויפורסמו לאחר אישורן
    התמונות תויגו בהצלחה
    ויוצגו במערכת התמונות
    המשך
    מתוך
    x
    תודה שנרשמת!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    עדכון הנתונים נשמר בהצלחה!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    קיבלנו את בקשתך, לא נשלח יותר הודעות...
    באפשרותך תמיד להתחבר חזרה ולהינות מהעדכונים המעניינים ביותר.