השבוע למדנו ברמב"ם בהלכות ערכין וחרמין (פ"ב הלכה י"ב): "שתי לשכות היו במקדש. אחת לשכת חשאים. ואחת לשכת הכלים. לשכת חשאים יראי חטא נותנין לתוכן בחשאי ועניים בני טובים מתפרנסים ממנה בחשאי".

וכן בהלכות מתנות עניים (פ"י ה"א): "הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח. שהרי זו מצוה לשמה. כגון לשכת חשאים שהיתה במקדש. שהיו הצדיקים נותנין בה בחשאי והעניים בני טובים מתפרנסין ממנה בחשאי".

לרבי נשיא דורנו היתה קופת 'לשכת חשאין' שדרכה שלח כספים רבים למטרות צדקה, ופעמים רבות היו חסידים מקבלים מהרבי קבלה על שם 'לשכת חשאין'.

זכורני שפעם הראני אבי, הרב יצחק צבי אייזנבך ע"ה, קבלה שקיבל מהרבי מ'לשכת חשאין', ושמח מאוד באומרו שחסידים היו משתוקקים שהרבי יעביר את כספם ללשכת החשאין שלו, יותר מכל הקופות האחרות.

מזכירו של הרבי החסיד ר' יהודה קרינסקי סיפר בהזדמנויות שונות שהרבי היה מחלק את כספי הצדקה שקיבל בין שלשת המוסדות: מרכז לעניני חינוך, מחנה ישראל ולשכת חשאין.

את הכספים שקיבל במועדים שונים ובמגביות שונות היה מעביר לפי סדר מסוים לקופות הללו. אחד הדברים שסיפר היה, שבעוד את דמי הפ"נ של חסידים היה מועיד למרכז לעניני חינוך, הרי שאת דמי הפ"נ שהביאו עמם השלוחים ביקש להכניס דווקא ללשכת חשאין!

מה עשה הרבי עם אותן מעות של לשכת חשאין? כנראה שלעולם לא נדע, אך ההשערה היא שהיא היתה כשמה לפרנס עניים בחשאי. ואם תתמה הכיצד יחלק הרבי כספים מבלי שיידעו שזה מגיע ממנו? כנראה שהרבי מצא דרכים רבות כיצד לעשות זאת.

המעניין הוא שאת הכספים שהרבי חילק לעניים, הם לא היו דווקא מאנ"ש אלא גם אנשים מחוגים שונים שנזקקו לכספים.

ישנו סיפור מפורסם על חסיד גור בשם הרב אברהם רוטנברג, שהתגורר בשנים הראשונות לאחר חתונתו - בשנות היו"דים - באיסטערן פארקווי, ולאחר מכן התגורר בבני ברק. באחד הימים, כאשר היה צריך להוביל את בנו לחופה היה במצב כלכלי קשה, והנה בבוקרו של אותו יום ניגש אליו יהודי שכלל לא הכיר בשם רבי משה ירוסלבסקי, והביא לו סכום נכבד של כסף עבור חתונת בנו.

כששאל הרב רוטנברג לפשר נתינתו, ענה לו הרב ירוסלבסקי כי לפני כמה ימים היה בניו יורק אצל הרבי ולפני שיצא מיחידות הרבי פתח את מגירתו והושיט לו חבילת דולרים ואמר לו: "כשתגיע לארץ ישראל בטח תמצא אדם שזקוק לכסות הוצאות חתונה לבנו, תן לו זאת. כשראיתי אותך הבוקר בבית הכנסת עם הבן בלבושי החתן, הרהרתי מיד שאולי אליכם כיוון הרבי והנה שלך לפניך".

גם זאת לא נדע אם הרבי שלחו במכוון לאותו חסיד גור וביקש ממנו שלא יודיע שהכסף נשלח אליו במכוון או שהיה זה ענין שמיימי.

כך או כך הרי זה נתינה בחשאי מלשכת חשאין.

•

מעשה במשפחה מרובת ילדים שהיתה שקועה בחובות כלכליים. אם המשפחה נטלה סכום כסף ושיגרה אותו לרבי. הרבי נטל מתוך הכסף סכום סמלי מאד בלבד ושיגר את הכסף בחזרה - וכך כתב הרבי לאותה תורמת ('אגרות-קודש' כרך כט עמ' רסא):

על-פי-מה-שכתב ב'ספר חסידים' סימן תנד ["מי שחייב לאחרים לא ירב בצדקות עד שיפרע"] - לאחרי שיפרעו כל החובות ויהי' כסף הדרוש להוצאות הבית וכו' – תתרום לצדקה כפי היכולת. 

נלקח מהמצורף בזה ח"י פעמים ח"י סענט בעד כל אחד ואחת ממשפחתה [=והכסף נמסר] ל[=לשכת] חשאין (היא בעלה ויוצאי חלציהם שי') והשאר תקח בחזרה.

•

ואם בענייני חשאין עסקינן למדתי זה מזמן שהרבי הפעיל אנשי חרש המסיירים במוסדותיו ועוקבים אחרי הנעשה ומדווחים לו. כך עשה אדמו"ר הזקן כששלח מרגלים לבדוק האם מתפללים כראוי, כפי שכתב על כך באגרת הקודש וכך עשה גם הרבי כששלח חסידים לבלוש מה נעשה בקהילות הקודש שלו.

אחד מהם, ואולי הגדול מכולם, היה רבי זושא וילימובסקי ע"ה.

היה זה כשלמדתי בישיבת תורת אמת, בה היה מבקר ר' זושא מפעם לפעם ובוחן וסוקר הכל, כאשר הוא מתחבב על התמימים בישיבה ושואל אותם שאלות כאלו ואחרות - כמו האם הם מרוצים מהאוכל וכהנה, ותוך כדי היה שואל גם שאלות אליהן כיוון מלכתחילה, כדי לברר דברים הנחוצים לו.

באחד הלילות מצאנו באחד מפחי האשפה בפינה מרוחקת בישיבה דפים שנקרעו לגזרי גזרים, ומשום מה הדבר סקרן אותי מה הם. נטלתי אותם ובמשך שעות וימים חיברתי אותם כפסיפס אחד אל אחד עד שהצלחתי לחבר כמה וכמה דפים כתובים, מהם הבנתי כי אדם מסויים כתב לרבי דיווח מפורט על כמה וכמה מוסדות וסוגיות העומדים ברומה של חב"ד.

או אז עלה בדעתי שאולי המכתבים הללו נכתבו על ידי ר' זושא וילימובסקי שביקר לפני כמה ימים בישיבה. בטח היתה זאת טיוטה ראשונית לפני כתיבתו התמה אל הרבי.

מאז עמדתי על מעשיו של ר' זושא ושמרתי את הדבר.

חלפו כמה שנים ועברתי ללמוד בישיבת תות"ל המרכזית בכפר חב"ד. מנהג התמימים היה לצאת מידי יום שישי למבצע תפילין בתל אביב באוטובוס מיוחד, שהיה מפזר אותם ולאחר מכן אוסף בהתקרב השבת חזרה לפתח היכל הישיבה.

מספר בחורים קטן היה נוהג לנסוע בקביעות מוקדם מעט מאחרים למחנה חיל אויר, כדי להניח תפילין עם מאות חיילים שהיו נוסעים לביתם בצהרי יום השישי. מי שנטל את המשימה הזו על כתפיו היה החסיד הרב שניאור זלמן בוטמן ע"ה, שלא יכל להלך על רגליו כי אם במקלות הליכה, אבל היה נוהג ברכבו - ומידי יום שישי היה אוסף לתוכו ארבעה תמימים ונוסע לאותו מחנה צבא, שנתן לו אישור מיוחד להיכנס פנימה.

הייתי גם אני תקופה מסוימת מאותם הנוסעים למחנה, ובשונה מכל התמימים שהיו שבים סמוך לשבת, הייתי חוזר לישיבה מוקדם, כך שבערבי שבתות הקיץ היו לפניי מספר שעות פנויות לשמו"ת וללימודים שונים.

מתחם הישיבה שכל השבוע היה הומה במאות בחורים הפך את פניו ונפש חיה לא נראתה במקום. דממת אלחוט.

כיון שבחדרים לא היו מזגנים, הייתי נמלט בעל עת מצוא אל חדר הכולל שבקומה הראשונה, שם היו פועל מאוורר תקרה גדול. כשהגעתי לשם באותן שעות הצהריים של יום השישי, ישב שם ר' זושא.

מיד בהיכנסי הוא אסף מעל גבי השולחן את כל הדפים שהיו לפניו והכניס אותם לתיקו, משל סיים ברגע זה את העיסוק בניירת שלו. הוא המתין לפעמים שעה או שעתיים. היה מעיין בספר או שוכב על הספסל לנוח, עד שיצאתי משם ואז היה חוזר לכתיבתו. 

לאחר כמה שבועות הבחנתי שאני מפריע לו במלאכתו, משום שאינו מוכן לכתוב את מכתביו בנוכחות של אדם אחר. עם הזמן הוא הבין שההופעה שלי בצהרי יום שישי איננה זמנית, אלא תופעה קבועה ועל כן מידי פעם כשנכנסתי, ביקש ממני בחביבות האופיינית לו: "אייזנבך, בבקשה, תשב שם במאוורר השני..."

ואכן כך עשיתי על מנת לא להפריעו. 

הוא היה יושב שעות וכותב. לעתים היה קורע את הכל, כנראה שהיה חש שכתיבתו לא צלחה והיה כותב את הכל מתחילה. בסיום הוא היה מכניס את קבוצת הדפים למעטפה אותה יקח אל סניף הדואר לשלחה לניו יורק.

•

ה'דיסטנץ'' שהיה בינינו בשבועות הראשונים הלך ופחת. משבוע לשבוע הוא החל לשוחח עמי, בתחילה שיחות קצרות ואחר כך ארוכות וארוכות יותר. אינני יודע מדוע זכיתי לאמונו, אך עובדה היא שעם הזמן החל לפתוח את סגור ליבו ולשתף אותי בכל מה שעובר עליו מדי שבוע בכל הקשור לעסקונה החב"דית, ועל הקושי שלו למצוא פתרונות לתסבוכות שנוצרו בקהילות ובין מוסדות. הוא, כמובן, הזהיר אותי לבל יצא מפי דבר מה.

אנכי הצעיר גיליתי לפתע אדם אחר לגמרי. אם עד אז הכרתי את ר' זושא וילימובסקי כאדם המתמסר לרצונות הרבי, מבלי להכניס את ראשו לסוגיות פוליטיות או להכריע בין הדעות השונות שהתגלעו בכל חלקה טובה - גיליתי לפתע אדם שיש לו דעות מוצקות חדות כתער בכל סוגיה חב"דית, וראיה ברורה משלו על כל אחד מראשי חב"ד בארץ.

כלפי חוץ הוא היה מתחכך בין נערים צעירים והקרין תמימות כאילו כל הפעילות המפותלת בין העסקנים היא ממנו והלאה. נראה היה שהוא לא יודע, לא שומע ואף לא מבין. הוא הצליח להסתיר באמנות את אשר התחולל בתוכו פנימה. הוא הצליח להעלים את היותו מפולפל ומבריק והוגה רעיונות יצירתיים ביותר.

מי שכן הכיר אותו היטב היו חברי הנהלה של מוסדות וארגונים, שגם הוא היה חבר בהן.

מדהים היה לראות את האיש שלא היה לו משרד, לא מכונית ולא קו טלפון שקט, והוא חש בצורך לטפל בכל אה"ק מהדרום ועד לצפון. הייתי מקשיב לו שיחות ארוכות בהן פרק את דאגותיו ומורת רוחו, והביע את משנתו הברורה והחדה, כיצד למנף את תנועת חב"ד בישראל כמתבקש מתביעותיו ומשאיפותיו של הרבי מאיתנו החסידים.

על פועלו המבורך של ר' זושא כבר יצא לאור ספר ה'פרטיזן' מאת הסופר הרב שנ"ז ברגר. שם מסופר על הדברים הידועים עליו יותר או פחות. את חלקי לספר תרמתי בפרק כ"א בו מסופר כיצד פעל לשחרור ר' שלום שטרקס בפרשת יוסל'ה שוכמכר.

על דברים שכמעט ואינם ידועים, עוד חזון למועד.