יפוצו מעיינותיך - פנימה • מאמר מעורר מאת הרב יחיאל קוצר
לו הייתי יכול להפוך את הטור הזה להתוועדות חסידית בה היינו יושבים יחד ואומרים לחיים, הייתי יכול לומר את הנושא שבוער בי בצורה ישירה, כזאת שתגרום לך לומר איתי שוב לחיים ואי"ה גם לצאת עם החלטה טובה בעניין.
עד שנשב יחד, תרשה לי לומר את שכואב לי:
כחסידים אנחנו מחונכים להיות תמיד עבור מישהו אחר.
עלינו לצאת לחזית, עלינו להפיץ מעיינות. עלינו להיות שם, במקום שאין אף אחד אחר.
אברך צעיר לאחר חתונתו הולך אל הכולל כפי הוראת הרבי לשנה, שנתיים ולעיתים יותר וכשנגמר זמן הכולל ומגיע זמן להחליט לאן פונים מכאן.
תרשה לי לומר לך כי ישנם אברכים כאלו שהשיח והשיחה שלהם, לא נוגעת בכלל לשליחות בחוץ כי אם על עצמם. לא שח"ו יש בזה פסול: אברך המחליט ללמוד מקצוע כזה או אחר, לגור בקהילת אנ"ש, להתפרנס ולגדל משפחה חסידית, זאת השליחות שלו ובשליחות זאת עליו להשקיע את כל מרצו.
אבל אנחנו התיישבנו על מנת לדבר על אברך שיש בו את הרצון, הלהט וההתלהבות לצאת ולהשפיע. אחד שברור לו ש – "הטובים לטייס", הוא אורז מזוודות ויוצא לאן שצריך.
לשם כך הוא נועד.
•
מי שלומד את התורה של הרבי, רואה עד כמה הרבי מדבר בהתלהבות ובחיות חסידית מיוחדת על לימוד התורה.
על תמימים ולימוד התורה.
על נגלה, על חסידות.
תורה, תורה, תורה.
כמה שהדבר היה יקר בעיני הרבי, שתוכל למצוא אין סוף ציטוטים, מכתבים, שיחות וכו' וכו' העוסקים בעניין כמה הרי תובע ודורש.
מי שלומד ורואה לא יכול להישאר אדיש. הוא רוצה ליטול חלק הן כלפי עצמו בשנות בחרותו בישיבה והן לאחר מכן.
אבל כאן, משום מה, יש לנו 'קצר', איזו נקודה לא ברורה:
מדוע לאברך ממוצע לא קיימת [כמעט] האופציה להצטרף לחזית הקשה והחשובה – חינוך?
מדוע אברך מפנה עיניו לשכונה בקצה הארץ או לעיר במזרח הרחוק, אך לא טורח אפילו לבדוק כאופציה [רק לבדוק!!] איפה זקוקים לו בעולם החינוך?
יש תמימים שמחכים, צמאים ומייחלים למשפיע שיבין אותם וידבר אל ליבם שרק ממתין למישהו שיבוא וידריך, שיכוון.
אני חושב בליבי לפעמים על חברי כיתה שלי, על חברים שאני מכיר מהישיבה, מהחיים או סתם שלוחים מפורסמים שב"ה עשו חיל, הרימו קהילה מאפס, בנו מוסדות ומגדלים דורות של חסידים,
מה היה קורה עם אחד מהם היה משמש ראש ישיבה?
מה היה קורה לעולם החינוך החב"די לו השליח המפורסם ההוא, שידיעותיו בנגלה ובחסידות מדהימות, מה היה קורה לו היה מביא את הלהט המיוחד הזה אל תוך עולם הישיבות?
הרי אותה ישיבה היתה עם אש יוקדת!
אם אותו השליח שמלווה כבר מקורבים במשך עשרים שנה ויותר היה מחליט לפני יציאתו לשליחות ב"חוץ" להגיע לשליחות "בפנים", הרי שאותה הישיבה היתה נראית אחרת לגמרי!
את כל הלהט, התשוקה וההתמסרות לעניין השליחות, הוא היה מפנה כלפי התמימים ולא מניח להם עד שהיו מתעוררים בעצמם והיו הופכים אנשים חדשים לגמרי.
תרשה לי להיות כנה איתך עוד מעט:
מעשה אירע שאיזה איש צוות חשוב באחת מהישיבות ישב להתוועד, אמר ריבוי לחיים והחל לבכות.
על מה הוא בכה?
בכה על כך שלא יצא לשליחות. שלא זכה לצאת לשליחות.
בליבי אני תמה ואפילו רוצה לזעוק:
אתה לא בשליחות?!
מה יאמרו התלמידים שלך היושבים מולך ושומעים ממך שאתה, איש צוות משמעותי בעיניהם לא רוצה להיות כלל במקום בו הוא נמצא, מה הם יאמרו כאשר ידרשו להצטרף אל הדגל? ומה אתה מלמד בזה, שאכן קירוב תמימים, הילדים של הרבי הזקוקים לשליח משלהם, אין בזה משום שליחות?
ב"ה אכן זכינו שישנם ריבוי של צוות בישיבות שליבם ער ואינם יודעים מנוחה לנפשם כי הם מסורים בכל לב לעבודת החינוך וב"ה אף רואים תוצאות.
אך האם לא הגיע הזמן שיעמדו ראשי הישיבות, המשפיעים, הר"מים ואפילו המלמדים בחיידר ויאמרו בקול ברור:
אתם נדרשים להשקיע את כל כולכם בעבודה פנימית כי יום אחד תצטרכו לצאת להפיץ את המעיינות.
תצטרכו לצאת לשליחות החשובה והקשה מכולם: הפצת המעיינות פנימה!
•
אמנם אני מדבר מכאב לב,
אך לא רק לדבר באתי אלא עם הצעה מעשית:
ראשית כל, אני פונה מכאן אל עשרות האברכים המוכשרים הרוצים לצאת לשליחות,
עצרו רגע.
יש מאות תמימים שמחכים שתבואו, שתצטרפו לשליחות הגורלית הזאת.
יש תמימים הרוצים לראות אתכם משמשים בתפקידי חינוך כי רק אתם תוכלו להגיע אל עומק לבבם ולעורר אותם להתקשרות לרבי.
יש תמימים המחפשים ר"מים שראשם וליבם נתון לתורה שילמדו תורה מתוך חיות. מתוך התלהבות. מתוך אהבה גדולה לתורה, לחסידות, לתורה של הרבי.
מיד כאשר יבואו הצעות שלאחר הלימוד בכולל, גם אם אכן תצאו בסופו של דבר אל החוצה, יש עוד חוצה שמחכה.
חוצה שהוא פנימה, כרמי שלי.
תבדקו. פקחו עיניים ואוזניים אילו ישיבות [שיש מהם ריבוי היום ב"ה] זקוקים לאנשי חינוך.
הדבר ישנה את כל החינןך החב"די באשר הוא ולאורך זמן נוכל לראות שינוי מהותי בגידולי הפרדס.
ובעניין אחר,
הצעה כללית אל כל ישיבה ואל כל איש שיהיה מוכן להרים את הכפפה:
עלינו להעיר ישנים.
עלינו לגרום לישיבות, לתמימים [ולפעמים גם לאנשי הצוות] להתעורר מחדש, לגלות את האהבה הישנה.
יהיה זה מועיל מאוד למצוא משפיע, שניים או יותר הידועים ביכולת שלהם 'להחזיק קהל', לדבר בשפה הנכונה על מנת להסתובב בין כל הישיבות בארץ פעם או פעמיים בשנה ולדבר עמם את הנושא החשוב והעיקרי ביותר:
תורה, תורה ושוב פעם תורה!
הדבר לא רק יגרום לשינוי מיידי באווירת הישיבה, בהכנסת בחורים המרגישים קצת בחוץ – פנימה,
אל גם בטווח הארוך:
כאשר תמים עסוק בלימוד התורה, לאחר לימודיו בכולל הוא ירצה לשוב ולהעניק לתמימים החדשים את מה שהוא זכה לקבל.
אברכים!
צאו להפיץ את המעיינות – פנימה.
•
כותב השורות הרב יחיאל קוצר משמש מנהלה הרוחני של ישיבת ביתר עילית. המאמר פורסם באתר 'ישיבה בוחר'
16
2
1
0
אילו היו התמימים השלוחים דאז האברכים כיום מסתערים אפילו שנים בישיבה של 200 בחורים הרי האוירה החסידית והמצב הרוחני והגשמי של התמימים היה בשמים.כולל מאות ואלפי שלוחים עתידיים.
בכל הכאב והצער
יהושע לייב בן יוסף
מגדל העמק
2
1
5
0
הרבה יותר רווחי לאברך צעיר ללכת לצבא וללמוד מקצוע שיכול לפרנס
או יותר טוב לצאת לשליחות ששם אתה יחסית עצמאי
המשכורות בישיבות הם מאוד נמוכות
7
1
3
5
3
0
יישר כח גדול!!!
סופסוף יש מישהו שאומר את הדברים שחור על גבי לבן.
4
0
והלוואי ויחדרו הדברים עמוק פנימה....
כמי שמכיר את הרב קוצר בתור בחור במבצעים באילת,
יודע כי הוא חי את הדברים על בשרו.
יפוצו מעינותיך חוצה ופנימה!
יישר כח הרב קוצר היקר,
תמשיך לעשות חיל בשליחותך.
מ.ס.
2
0
מאפשרים לכם לקבל
