בסוף פרשת ׳לך־לך׳ מסופר כיצד הקב״ה בישר לאברהם אבינו ע״ה על לידתו העתידה של בנו, והפסוק (יט, יז) אומר: ״וקראת  את שמו יצחק״. ורש״י אומר: ״על שם הצחוק״. וכך גם בפרשתנו, פרשת וירא (ו, כא) כתוב: ״ותאמר שרה צחוק עשה לי אלוקים, כל השומע יצחק לי״, ואומר רש״י: ״יצחק לי: ישמח עלי. ומדרש אגדה: הרבה עקרות נפקדו עמה וכו׳... ורוב שחוק היה בעולם״. דהיינו שכשנולד יצחק, הרבה ׳שמחה׳ הייתה בעולם. זאת אומרת שלא רק שהייתה ׳שמחה׳ בביתו של אברהם אבינו ובתוך משפחתו הקרובה, אלא באותה העת הייתה ׳שמחה׳ בכל העולם כולו.

כשאנחנו מתקרבים עתה לקראת כינוס השלוחים העולמי, אזי עם הצער והכאב על ה׳העלם והסתר׳ הגדול שלצערנו לפי התוכניות העכשוויות ובצל המגפה הארורה ה״י, הרי בפשטות נמנע מאיתנו להתאחד ב׳שבת אחים גם יחד׳ באופן פיזי בחצרות קודשנו ובד׳ אמותיו הק׳ של רבנו נשיאנו, כפי שהיה בשנים שעברו, אבל עם זאת הנה אנחנו יודעים בוודאות שהרבי נמצא איתנו גם עתה ויהיה איתנו יחד, וזה עצמו צריך לפעול בנו 'התרוממות הרוח', שהרי הימים הללו ׳נזכרים ונעשים׳, ואנחנו יודעים היטב איזה מצב רוח מרומם היה אצל הרבי בעת כינוסי השלוחים העולמיים. זו הייתה ׳שמחה׳ כזו שהשפיעה לא רק בביתו של אברהם אבינו, אלא השפיעה על כל העולם כולו.

*

כשאנחנו מדברים על ׳כינוס השלוחים׳, זוהי הזדמנות להבין קצת את הגדר ואת המהות של ׳שליח׳. הרי תמיד, גם בדורות קודמים, היה מושג של ׳רבנים׳ ו׳עסקנים׳ וכו׳. אבל מהו המושג הזה של ׳שליח׳?! נכון אומנם שכבר אדמוה״ז שלח שד״רים (שלוחי דרבנן), וגם הרבי הרש״ב נ״ע שלח קבוצת שלוחים לחברון ולישיבת תורת אמת וכן בתוך רוסיה, וכן הרבי הקודם וכו׳. אבל לכאורה עיקר ׳בניין השליחות׳ נעשה דווקא על ידי הרבי נשיא דורנו, ובטח יש בזה עניין מיוחד וחידוש מיוחד ששייכים דווקא לדורנו זה ולתקופתנו זו. ידוע מה שאמר הרבי פעמים רבות שתפקידנו הוא להביא את משיח צדקנו בפועל ממש. ומהי ההתגלות של משיח בעולם? זו ההתגלות של עצמותו ומהותו של הקב״ה בעולם הזה. דהיינו, לא רק התגלות של ׳גילויים׳ ושל ׳מדרגות׳ גבוהות ונעלות ככל שתהיינה, אלא גילוי של עצמותו ומהותו כפשוטו ממש, פה למטה בעולם הזה ובכל העולם כולו. והתגלות כזו בכל העולם כולו יכולה להיות אך ורק על ידי הרבי, שהוא ׳נשיא הדור׳ ו׳היחידה הכללית׳ של הדור כולו. ואיך נעשית התגלות זו בעולם? זהו דווקא באמצעות ׳שליח׳, שמצד אחד הוא לא ׳המשלח׳ כי הרי סוף כל סוף הוא מציאות בפני עצמו, אבל מצד שני הוא עושה זאת ׳בכוחו של המשלח׳. וזהו בעצם כל העניין של עשיית ׳דירה בתחתונים׳, שזה בא דווקא על ידי ׳שליח׳ שהוא מציאות בפני עצמו, ועם זאת הוא עושה הכל בכוחו של ׳המשלח׳ ומביא את ההתגלות של עצמותו ומהותו של הקב״ה בעולם הזה פה למטה כפשוטו ממש.

*

מספרים על חסיד בן דורנו שנסע לשליחות למקום מסוים במיוחד לראש השנה, בשביל לדרוש ולדבר ולעורר קהילה מסוימת שלא היה בה שליח באופן קבוע. למעשה הוא נתקע באמצע הדרך ולא הספיק להגיע למקום שהיה אמור להגיע, וכך יצא שנתקע ללא בית כנסת ואפילו ללא מניין. לכל הפחות היה לו שופר, וכך לאחר שעשה את כל התפילות לבד וביחידות, הלך וחיפש יהודים לזכותם בשמיעת שופר ופשוט לא מצא אף אחד, עד שהגיע לבית רפואה מרוחק כלשהו ושם מצא איזה יהודי אחד בודד ותקע לו בשופר. כשחזר ל־770 שאל את הרבי על כל השליחות הזו, שהרי בפועל ממש לא הגיע לאותו בית כנסת שבו היה יכול לעורר עשרות או מאות יהודים וכו׳ בראש השנה, ולא היה לו אפילו מניין וכו׳, אלא רק תקע בשופר ליהודי בודד אחד בבית הרפואה. והרבי ענה לו שזו כל תכלית השליחות שהייתה לו, להגיע לאותו היהודי שיוכל לשמוע את תקיעת השופר.

לפעמים אנחנו רואים ׳שליח׳ שטורח ומשקיע שעות על גבי שעות על מנת לקיים איזו מצווה אחת עם יהודי בודד אחד, ולכאורה: האם שווה כל הטרחה הזו? האם שווה כל ההשקעה הזו בשביל יהודי אחד?! נכון אומנם שבלי ׳חסידות׳ קשה להבין את זה. כי בלי ׳חסידות׳ אפשר לחשוב שכל עניין הקירוב של יהודי לאידישקייט זהו כביכול עוד סוג של ׳חסד׳. כמו שיש ׳חסד גשמי׳, יש גם כן ׳חסד רוחני׳, ובמילא כמו עוד הרבה דברים טובים שצריכים לעשות, צריכים גם כן לקרב עוד יהודי. אבל עדיין לא מובן מדוע בשביל זה ׳שליח׳ צריך להשקיע זמן רב כל כך וכוחות רבים כל כך בשביל יהודי בודד אחד, בזמן שיכול לנצלו לכאורה לעוד הרבה דברים טובים ויפים. 

אחרי שלומדים ׳חסידות׳ ומבינים מהי ׳מצווה׳ ומהו ׳יהודי׳, הכל נראה אחרת: מבינים ש׳מצווה׳ מלשון ׳צוותא וחיבור׳, וכשעושים מצווה עם יהודי, מחברים אותו עם עצמותו ומהותו של הקב״ה, ולכן לא משנה אם מקיים המצווה מבין אותה או לא מבין אותה, אלא בעצם הקיום שלה הוא מתחבר עם הקב״ה, ומבינים ש׳יחוד זה למעלה הוא יחוד נצחי׳, ואפילו שזה רק לרגע אחד קטן, זה שווה הכל. וכשלומדים חסידות מבינים מהו יהודי ומבינים שכל יהודי הוא ׳חלק אלוקה ממעל ממש׳ ו״כל חפציך לא ישוו בה״, ובחיבור זה של יהודי בודד אחד עם הקב״ה, על ידי מצווה בודדת אחת, ברגע בודד אחד, הרי ה׳שליח׳ גורם לקשר את הניצוץ האלוקי של אותו יהודי עם עצמותו ומהותו של הקב״ה ולפעול את ההתגלות הזו של הקב״ה בעולם, שזוהי בעצם התגלותו של משיח בעולם הזה הגשמי כנ״ל, ולכן שווים כל ההשקעה וכל הזמן וכל הטרחה והמאמצים שהשליח משקיע בזה. וזהו בעצם כל מפעל ובניין השליחות של הרבי בדורנו, להביא את משיח צדקנו בפועל ממש, להביא להתגלותו של משיח בעולם על ידי חיבור של כל יהודי ויהודי ובכל מקום ובכל זמן שהוא.

*

על פי הביאור הזה בעניין המהות והגדר של ׳שליח׳ שתפקידו להביא את ההתגלות של עצמותו ומהותו של הקב״ה בכל מקום ומקום בעולם, הרי שבשנה זו, כשכינוס השלוחים העולמי יגיע אם ירצה ה' לכל מקום בעולם, יש בזה מעלה מיוחדת, שהרי איפה היום אנחנו מרגישים אז ״דער רעבע לעבט״? זהו דווקא בזמן ובעת של כינוס השלוחים. במילא, כשהשנה יחברו את כל העולם לכינוס כזה, אפשר פשוט להביא את הכינוס לעולם. במילים אחרות, זאת אומרת: השנה לא רק שהשליח הפרטי יוכל לקבל את הכוחות של השליחות הכללית על ידי שהותו בד׳ אמות של רבנו בחצרות קודשנו, אלא השנה נוכל פשוט להביא את הכוח הזה לעולם כולו, באופן כזה שה׳מעיין׳ עצמו יגיע לכל מקום בעולם. כמובן שזה תלוי בשליח, איך הוא יפעל בזה ואיך הוא יקשר את המקום שלו עם הכינוס. דהיינו, ודאי שה׳מעיין׳ יכול השנה להגיע לכל מקום ומקום בעולם, אבל זה תלוי ׳מצד המטה׳, מה יעשה השליח במקומו, אם רק יתמרמר ויתאנח על המצב או יבין שדבר כזה כמו ״כינוס השלוחים״ שנערך באופן כזה, הוא הזדמנות להביא את ה׳מעיין׳ לכל מקום ומקום בעולם; את מה שהוא מקבל בכל שנה בבואו ל׳מעיין׳ עצמו, להביא למקומו הוא.

*

לסיום, חשוב לציין שהרבי הזכיר ודיבר בכינוסי השלוחים, שבעצם כל יהודי ויהודי הוא שליח של הקב״ה בעולם הזה, ובמילא כשמגיע זמן כזה של כינוס השלוחים העולמי, אף שאפשר לחשוב שאולי הוא מיועד בעיקר לשלוחים, אבל באמת זהו גם זמן ומקום שבהם כל אחד ואחד מאנ״ש שיחיו ומכלל ישראל, יכול להתעורר וצריך להתעורר לקיום שליחותו הוא בתור שלוחו של הקב״ה בעולם הזה, כדי להביא בפועל ממש את משיח צדקנו ותיכף ומיד ממש.