במדור קוראים וכותבים של אחד מעיתוני "כפר חב"ד" האחרונים, ביקש הת' מאיר וילהלם לברר על אודות הקלטת שבה נשמע הרבי מנגן לבדו את השיר 'אנא עבדא דקודשא בריך הוא'. הוא מוסיף שכבר נתפרסמו הדברים שהיה זה אל מול החסיד ר' זלמן טייבל, מי שהביא ניגון זה אל הרבי והוא מבקש פרטים נוספים מאותו מעמד בו הרבי שר את כל השיר לבדו.

ובכן, היה זה בתשמ"ג בכוס של ברכה במוצאי ראש השנה. החסיד ר' זלמן טייבל בן ה-94 היה במצב של תשישות ומצב גופני ירוד והדבר השפיע עליו נפשית בשל היותו כל ימי חייו עסקן נמרץ ופעיל ביותר עבור עניני היהדות והחסידות ועבור רבותינו נשיאנו. מצבו הגופני הביאו למרה שחורה ולדכדוך עמוק.

חברו הטוב, החסיד ר' חיים חייקל חאנין, החליט להביאו לרבי לכוס של ברכה כדי לשמח אותו ולהשיב את נפשו. אמר ועשה, הלך לבית האבות שבו שהה ר' זלמן והביאו אל הרבי בעיצומו של "כוס של ברכה".

לפתע ראינו את שני החסידים המבוגרים מתקדמים בתור הארוך שהשתרך והרב חאנין צעד עם גבו לכיוון הרבי משום שהיה צריך לאחוז בשתי ידיו את ר' זלמן ולתמוך בו. לאחר כמה דקות הם הגיעו אל הרבי וחאנין פנה אל הרבי ואמר לו ש"ר' זלמן מדוכדך במרה שחורה וזקוק לשמחה".

באותו רגע קרה הלא יאומן: הרבי הוריד את הכוס על השולחן. ואם אינני טועה נטל בשני ידיו את ידיו של ר' זלמן והחל לשיר את השיר "אנא עבדא דקודשא בריך הוא וכו'". מיד קירבו את המיקרופון אל הרבי וכשכל הקהל שמע את הרבי שר - השתתק והושלך הס בבית המדרש. כולם רצו לשמוע את הרבי שר. וכך זכינו לשמוע את הרבי שר את כל השיר מתחילתו ועד סופו כשפניו מאירות באור מיוחד השמור למעמד כוס של ברכה. תוך כדי השירה הניף הרבי כמה פעמים את ידו אל מול ר' זלמן כדי לעודדו ולשמח אותו.

משסיים הרבי את השיר מזג לו לחיים מהיין ואמר לו: "תשיר זאת בצום גדליה, ביום כיפור, בחג הסוכות, בהושע"ר ובשמח"ת ולהמשיך זאת בכל השנה כולה!". רק אז המשיך זוג החסידים בדרכו.

היה זה עבורנו פרק עצום ב"אהבת ישראל". הגע בעצמך: לאחר יומיים של עבודת הקודש של ראש השנה, לאחר התוועדות ארוכה בסיום החג, ובעיצומה של כוס של ברכה כאשר החסידים מייחלים שהרבי יסיים את החלוקה מהר ככל האפשר כדי שיוכל לנוח מעט, עדי כדי כך שהיו חסידים שלא היו נוטלים פעמיים בתשרי כוס של ברכה כדי לא לגזול מזמנו היקר של הרבי. והנה כאשר הרבי רואה לפניו את חסידו הזקוק לעידוד, הרבי עוצר את הכל. הכל נעלם כלא היה אל מול הבאת השמחה לעוד נפש חסידית מיוסרת.

•

בהמשך למה שראיתי במו עיניי חשוב לציין כי בחוברת התקשרות במדור ניצוצי רבי מופיע סיפור נוסף על ר' זלמן ועל שירו, סיפור של הכרתיו וכה נכתב שם:

"באחת השנים, בעת חלוקת "לעקאח" (עוגת דבש) בערב יום הכיפורים, הביאו לפני הרבי את החסיד הישיש ר' זלמן טייבל, שסבל מחולשה רבה והתנייד בכיסא גלגלים. כשנכח לפני הרבי, נטל הרבי פרוסת עוגה, הגיש לו אותה, אך הלה לא הגיב.

הרבי החל לנגן את הניגון "אנא עבדא", שר' זלמן היה נוהג לנגן בהתוועדויות של הרבי. [ר' זלמן היה זה שאף לימד את הניגון, המיוחס לחסידי כ"ק אדמו"ר האמצעי נ"ע, בהתוועדות יום ב' של חג השבועות תשכ"ט].

הרבי מחא כפיים. ואז לפתע ניעור ר' זלמן ושאל: "היכן אני?". הרבי הסביר לו בניחותא: "ערב יום הכיפורים היום, ובאתם לקבל 'לעקאח'. ר' זלמן הצטרף לנגינה עם הרבי, והושיט ידו וקיבל את ה'לעקאח'. בשובו לבית האבות שבו התגורר, כבר התחזק וחש בטוב כאדם צעיר ובריא".

•

מנהג היה להם לעסקני חב"ד לתור אחר אישי ציבור חשובים ולהביאם לישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד למען יראו במו עיניהם את מפעל התורה מקרוב וישמעו באוזניהם את קולה של תורה. כך היינו תלמידי הישיבה 'זוכים' מפעם לפעם לביקורו של אח"מ זה או אחר.

היה זה בתחילת שנות המ"מים והנה הודיעו בישיבה שהיום יבוא לביקור בישיבה ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין. הישיבה צוחצחה. טורי השולחנות סודרו בקפידה והתמימים ישבו ולמדו בשקידה ובהתמדה והתפלפלו ביניהם בריתחא דאורייתא.

יצחק רבין בביקורו בישיבה בכפר חב"ד. יושב משמאל: כותב השורות

בשעת בוקר, נפתחה הדלת הראשית ונכנס יצחק רבין מלווה בפמליה, ביניהם אנשי לשכתו ועסקני חב"ד החשובים. מי שקיבל את פניו וסייר עמו לאורך הזאל היה המשגיח החשוב רבי יעקב כץ, שתפקידו היה לתמרן היטב בין השבילים ולהפגיש את האורח עם מספר בחורים 'מעניינים'. 

באותה תקופה למדו בישיבה הת' עופר מיודובניק, אחיינו של אריק שרון. הת' ארז הורביץ נכדו של שר האוצר יגאל הורביץ. היו גם כמה מקורבים 'צבעוניים' שלמדו בישיבת הרב גפני כמו 'קארטיסיטים' לשעבר ועוד. האח"מים היו מובאים אל אלו ומשוחחים עמם בהתפעלות על הדרך שלהם מהעולם ההוא אל עולם התורה וכותלי הישיבה.

כשנכנס יצחק רבין וחלף בין הטורים הארוכים של השולחנות הוא הביט בהתפעלות על התלמידים השקועים בעולמה של תורה וכמעט אינם מבחינים בו. לפתע הוא עצר בשולחן שעליו רכנתי ולמדתי עם החברותא שלי הת' שלמה אולידורט, חברי משכבר הימים עוד מימי התלמוד תורה בירושלים.

המשגיח הרב כץ סימן ליצחק רבין שימשיך הלאה מתוך כוונה לעצור ליד השולחנות האחרים של אותם תלמידים האמורים לעיל אותם ייעדו לשיחות עם האח"מים, אך רבין נעמד ולא זז. הוא רצה דוקא משום מה לדבר אתנו. אילו היינו יודעים עד כמה תארך השיחה הארוכה הזו בודאי היינו מביאים לו כסא, אך בסופו של דבר השיחה התקיימה כשהוא עומד כל העת ואני וחברותתי יושבים.

תחילה הוא שאל אותי "מה אתם לומדים?" עניתי לו כי אנו לומדים גמרא מסכת קידושין. הוא המשיך לשאול מה הנושא בו אתם עוסקים? הסברתי לו כי הגמרא דנה בנושא 'שליחות בקידושין' האם אדם יכול לקדש ע"י שליח. המשיך רבין ותהה, מה זה משנה אם אדם יכול למנות שליח או לא. הרי אם יש הסכמה בין בני הזוג והוא שולח לה טבעת, אם כן, יש כאן נישואין גמורים. הסברתי לו במתינות כי כאשר אשה מתקדשת ע"י בעלה באותו רגע היא הופכת להיות אשת איש ואינה יכולה 'להשתחרר' מבעלה רק על ידי נתינת גט בהליך ארוך ומורכב. לכן חשוב לדעת באם אדם שלח שליח לקדש לו אישה האם השליח יכול להחיל את הפעולה הזאת של קידושין שמחייבת את כל הצדדים או שהפעולה (בלשוננו: חלות הקידושין) חייבת להיות אך ורק על ידי הבעל עצמו.

רבין ממשיך לשאול: הנושא מובן ובטח יש גם הכרעה, מדוע העיסוק בכך מעסיק אתכם ימים ולילות? הרציתי לפניו שחשוב לדעת את המקור להכרעה ששלוחו של אדם כמותו, האם לומדים זאת מגיטין או מהפרשת תרומות או בדרך אחרת כשלכל דרך יש השלכות לדינים אחרים שעלולים להתעורר במצבים ובזמנים שונים.

רבין הוציא את משקפיו מכיסו, חבש אותן והחל לעיין בדף הגמרא כשהוא מנסה לקרוא בעצמו את הטקסט וכמובן שהוא די התייאש. הוא מתעניין לדעת על הטורים המקיפים את הטקסט האמצעי הכתובים בכתב רש"י. הסברתי לו שאלו המפרשים רש"י ותוס' המובילים אותנו לעומק הדברים ומנתחים את הדברים באיזמל של הגיון חד, כשהם מובילים כל אחד למסקנה שונה.

המארחים ובראשם הרב כץ קלטו כי רבין לא בא להתרשם מסביב ולהעיף מבט חטוף על תלמידי ישיבה. כשאומרים לרבין כי הוא בא לסייר בישיבה הוא מעוניין להכנס לעובי הקורה ולהבין היטב במה עסוקים מאות התלמידים היושבים לפניו ומתנצחים ביניהם בקול רם.

השיעור בפרק "האיש מקדש" הסתיים, רבין הסיר את משקפיו ושואל אותי ומה עם ללמוד את כל יתר המקצועות הנדרשות לחיים?! כנער צעיר לא הייתי בקי ברזי העולם ולא יכולתי להפגין ידע במקצועות החול אבל הסברתי לו שלדעתי דרך לימוד התלמוד ניתן להגיע גם למדעי החול. "למשל?" הוא שואל ואני משיב לו כי במסכת סוכה כשלומדים את השטח הנדרש לכשרות הסוכה יש דיון כיצד מחשבים הנדסית את העיגול לשטח מרובע או למשל כאשר עוסקים בפרשת המרגלים שנשאו מפרי הארץ לומדים שהם הרימו משקל גדול יותר לפי החוק הפיזיקלי שהרמה משותפת נושאת משקל כבד יותר.

השיחה בינינו התארכה למעלה מן המשוער ומשם הוא המשיך לסייר ולפגוש גם במיודובניק ובהורביץ וביתר התמימים שבאו מחוצה אל המעיינות.

המעמד הנ"ל הונצח בידיו האמונות של הצלם לוי יצחק פריידין ונותרה ממנו כיום רק תמונה אחת המצורפת לכתבה זו.

•

לפני שנים רבות התהלכתי באילת עם זוג תפילין בידי ובעברי ליד פתחו של שדה התעופה הבחנתי בתכונה רבה. צלמים ומסריטים פרסו את הציוד שלהם במקום ואנשים שפניהם חמורות סבר המטירו פקודות לכל עבר.

כותב השורות יבדלח"ט עם השחקן יהודה ברקן ז"ל

כשניסיתי להבין מה קורה פה נאמר לי כי עוד כמה דקות מגיע לכאן השחקן יהודה ברקן להסריט קטע מתוך סרט עליו הוא עובד. ניגשתי לאחד האחראים במקום ואמרתי לו כי להצלחת הסרט כדאי שאניח תפילין ליהודה ואולי תכניסו את הקטע הזה לתוך הסרט. הוא הזהיר אותי שלא אפריע להם בעבודתם. בדקות הקרובות הופיע יהודה וכשרציתי ללחוש על אוזנו שיניח תפילין הוא סימן לי שהוא עסוק מדי...

חלפו מספר שנים ויהודה ברקן הגיע כאורח הכבוד לאירוע גיבוש שנערך אצלנו לעובדי מוסדות חינוך חב"ד באילת ושם הוא כבר היה יהודה אחר ושונה. הוא סיפר את סיפור חייו המרתק ואת הגלגול האחרון שלו שגלגלו לתוך בית חב"ד בנס ציונה.

שוחחנו יחד וצחקנו על הבלי עולם הזה. הזכרתי לו את הפעם הקודמת שנפגשנו בפתח בית הנתיבות ועל השינוי הדרמטי שחל בו מאז עד הלום.

מבואר בתורת החסידות שיש תשובה הנובעת ממשיכה לגילוי א-לוקי "ואני קרבת א-לוקים לי טוב" וישנה תשובה הנובעת מהבריחה מהחושך והריקנות. פעמים שהנשמה חשה בעוצמת החושך והאדם בורח משם בכל כוחו.

לענ"ד, היה יהודה ברקן מן אלו ששבו בכל ליבם ומאודם אל ה' לאחר שנוכחו לדעת את עוצמת החושך בו נמצא כל מי שאינו מחובר לחיי התורה והמצוות.

יהי זכרו ברוך.