בכל שנה, כשמגיעה פרשת 'לך לך' כולנו נזכרים ומדברים על אברהם שהכיר את בוראו בילדותו לבדו. אנחנו מספרים איך הוא ניתץ את הפסלים של תרח אביו. ובכלל, הוא נקרא ׳אברהם העברי׳ על שם היותו מהעבר השני של העולם. כל העולם האמין בעבודת כוכבים, מזלות ופסלים ואילו אברהם, אבי המונתאיזם, גילה לעולם את האמונה בא-ל אחד, בורא העולם ומנהיגו.

הרבה לימדו אותי בצעירותי איך אברהם מצא את דרכו לבד ולא האמין לכל מה שסיפרו לו. עוד יותר הבנתי בעצמי, שהאיש היה אמיץ מאוד. הוא הסכים לשים סימן שאלה על כל מה שהוא שמע וראה, ורק מה שהוא הבין בעצמו, הוא קיבל.

אבל אז קרה לי משהו. ילדיי גדלו והגיעו לגיל שהם שואלים שאלות, ואני הבנתי שאני לא בטוח שאני רוצה בן כמו אברהם. אני לא רוצה ילד שינתץ את כל האמונות שלי. אני אפילו בעצם מעדיף שהוא לא יציב סימן שאלה על יד כל מה שהוא שומע ורואה בארצו ובמולדתו.

שאלתי חברים כאלה ואחרים, ולא מצאתי אפילו אחד שיתנדב לומר 'כן, מצידי שהבן שלי ינתץ בדרכו אל האמת שלו את כל מה שהוא שמע  ממני'. כל חבריי ומכריי מתפללים לילד כמו יצחק, שילך בדרכם בשמחה, גם בגיל 39, ונוכל לומר 'ויילכו שניהם יחדיו'.

על זה אנחנו מתפללים, באמת ובתמים.

אני עדיין בדעתי ואני מניח שרוב חבריי עדיין עמי. אבל, וזה אבל לא פשוט, יכול להיות שכחברה דתית וחרדית ובעיקר כאנשים פרטיים אנחנו צריכים להיות מוכנים לענות תשובות למקרה שנזכה לילד כמו אברהם אבינו?

יכול להיות שאנחנו עומדים מול דור שלא קונה בקלות כל מענה?

אולי כהורים אנחנו צריכים לקחת את עצמנו להדרכה וללימוד מה לומר? מתי לומר? איך לומר?

מה דעתכם?

שבת שלום,

הרב זלמן וישצקי