בראשית השבוע צלצל  אצלי הטלפון הנייד ומעברו השני של הקו נשמע קול: "שלום. מדבר יוסף לייבוביץ. אני נמצא כרגע באילת, אשמח להיפגש".

פעימות ליבי הגבירו את קצבן לקראת הפגישה, לאחר שקבענו כי מחר 'על הבוקר' נפגש בביתי, יוסף ובני משפחתו.

מיהו יוסף לייבוביץ ומדוע התרגשתי כל כך?

•

היה זה לפני 22 שנה. לבית חב"ד הגיע בחור גבוה, בעל מבטא דרום אמריקאי, וביקש לערוך היכרות עם היהדות ועם חסידי חב"ד. הוא הציג את עצמו כיוסף ליבוביץ וסיפר כי לפרנסתו הוא עובד כרוקח בבית המרקחת של קופ"ח כללית.

שמחנו לקראתו כמו לקראת כל אדם שמחפש להתקרב לכור מחצבתו. בשביל זה אנחנו כאן. התחלתי ללמוד עמו שיעורי תורה והדרכתי אותו כיצד להתפלל ולקיים מצוות, ותוך זמן קצר הוא התאקלם היטב בבית הכנסת והתקדם יפה בשמירת המצוות.

עם הזמן הוא הרגיש קרוב אליי והיה גם מתארח בביתי בסעודות השבת. יוסף היה בחור משכיל ואינטלקטואלי והבין טוב את החומר הלימודי, וכך היינו יושבים ומשוחחים רבות על סוגיות במחשבת ישראל ובתורת החסידות, ובין היתר גם על מצבו האישי.

אחת היתה שאלתו ובקשתו של יוסף: למצוא שידוך ולהקים בית בישראל. הוא סיפר לי כי הוא נולד באחוזה נידחת בארגנטינה להורים שברחו מהשואה וניצלו ממנה. להוריו נולדו בן ובת, והם העבירו להם את המסר כי כל משאת נפשם עלי אדמות היא אך ורק לראות את ילדיהם נישאים ומקימים בית יהודי בישראל.

הקשר שלו ושל משפחתו עם היהדות היה רופף לגמרי. הם גרו במקום מרוחק ביותר ובאיזורם אין כלל יהודים. הוא ידע לספר כי כאשר הגיע לגיל מצוות, הוא נשלח באחד הימים על ידי אביו לתחנת הרכבת, העוברת פעם ביום, כדי לקחת חבילה.

כשהגיעה הרכבת, ירדו ממנה שני חסידי חב"ד לבושים בשחור וחיפשו את כתובתו שלו. הוא הביא אותם לאחוזה, והם דיברו עם אביו על כך שיש לו בן שהגיע למצוות וצריך להכין אותו להנחת תפילין וכו'. הם שהו בביתם יממה מלאה ולימדו אותו ככל שיכלו.

הם מכרו להם תפילין ומזוזות ולמחרת המשיכו הלאה בדרכם. זה היה המפגש היחיד שלו עם יהודים ועד היום איננו יודע כיצד נודע לחסידים על המצאותם במקום כה נידח.

משום כך הוא הגיע לארץ, כי באזורו הסיכוי למצוא בת זוג יהודיה היה אפסי.

כך הגיע מיודעינו יוסף ליבוביץ לאילת ובמקביל לעבודתו כרוקח מצליח, הוא משתדל למצוא את זיווגו. הוא ביקש ממני, כמו גם מרבים אחרים, למצוא לו יהודיה כשרה שתסכים להינשא לו.

כדי לא להלאות אתכם אדלג כאן על מסכת הטלטולים שעבר יוסף בכל ניסיונות השידוכים שלו, שלא צלחו. יום רדף יום וחודש רדף חודש והשידוך אליו הוא כה מייחל בושש מלהגיע.

בינתיים יוסף מתקדם במעלות התורה והמצוות, הכיפה נצמדת לראשו, הציצית לגופו ועכשיו גם חיצוניותו מלמדת על פנימיותו ועל אורח חייו המתנהל על פי מצוות התורה.

•

באחד הימים הבחנתי כי בהגיעו לשיעורי התורה ולתפילות הוא חובש כיפה - ובסיומם הוא מחזיר את הכיפה לכיסו. בהזדמנות הראשונה שאלתי אותו מה קרה שהוא מוריד את כיפתו, לאחר זמן ארוך שהכיפה היתה חבושה לראשו באופן קבוע?

יוסף הסביר לי כי יש לו קושי רב ואתגר לא פשוט למצוא לו בת זוג ישראלית. לדבריו, התרבות שלו שונה, השפה שונה והוא צריך להתמודד עם הפער הגדול בינו לישראלים, ולכן הוא סובר שכדי לצמצם את הפער הוא חייב להציג חזות ישראלית רגילה לא דתיה, כדי שאילתית ממוצעת לא תירתע מלפגוש אותו.

יוסף ניחם אותי ואמר: "רבי, אל תדאג, בפנים, בלב יש לי כיפה ענקית!"

היה זה בחודש תשרי המושבע במועדות ובהתוועדויות. במפגש הראשון בו ישבנו להתוועד, הרבצתי בו תוכחות מוסר. שוחחתי עמו על כך שאם הקב"ה מנהל את העולם הוא בודאי מנהל גם את השידוכים ומזווג זיווגים. הצגתי לפניו את השאלה הפשוטה: "האם הסרת הכיפה אמורה לקרב את השפע ואת הזיווג המתבקש או שהיא גורמת להרחקתו?!"

יוסף אמר לי כי בהגיון הצדק עמי במאה אחוז, אבל בשטח הדברים נראים אחרת והכיפה מרתיעה מלהיפגש עמו. לאחר נסיונות שכנוע ארוכים שלא צלחו, סיכמתי עם יוסף כי לאור בקשתי ימשיך לשאת בגאון את כיפתו במשך שלושת החודשים הקרובים, והיה אם ח"ו לא ימצא עד אז את זיווגו, לא אטריד אותו יותר באם יחליט להסיר אותה.

•

תשרי חלף. מרחשון גם ואנו כבר בכסלו. ימי החנוכה הגיעו ובסופם מסתיימים שלשת חודשי ההמתנה של יוסף ליבוביץ. הזיווג עדיין איננו. בימים הסמוכים כשהגיע לשיעורים הכיפה עדיין נותרה על כנה ללא שינויים. בליבי תמהתי, אבל לא העזתי לשאול. 

לאחר כמה ימים הוא פונה אלי ושואל אותי מדוע אינך שואל אותי לפשר אי הורדת הכיפה?

בהמשך הוא סיפר לי כי תוך כדי עבודתו כרוקח ושוטטותו באינטרנט בתחום מסחר התרופות בו הוא עוסק, הוא איתר נערה יהודיה ארגנטינאית מהעיר רוסריו, ונוצר קשר ביניהם. הוא מתפלל שהקשר הזה יבשיל ויביא להקמת בית בישראל.

התפללתי אף אני וקיוויתי לטוב.

בשבועות הקרובים הוא משתף אותי בדילמה לא פשוטה בה הוא מצוי: האם לספר לבחורה עמה הוא עומד בקשר שהוא שומר תורה ומצוות? אולי היא תברח ממנו מיד. ואם לא יספר לה, היא עלולה ביום מן הימים לכעוס על כך שהוא לא שיתף אותה ברמת יהדותו.

אמרתי לו כי בינתיים לא 'יגלה' לה עד כמה הוא מקפיד על הלכות התורה. את זאת יוכל לעשות מאוחר יותר.

•

מן השמים סובבו שאביו של יוסף ליבוביץ יקנה בארגנטינה בקבוקי שמפו, המזכים את הקונה בהשתתפות בהגרלת כרטיס טיסה לארה"ב. הוא לא רק השתתף בהגרלה, אלא גם זכה בה. משזכה בכרטיס הטיסה ביקש מחברת השמפו להעביר את זכות הטיסה לבנו המתגורר בישראל, שיבוא לבקר אותו לאחר זמן רב שלא התראו.

כך מצא עצמו יוסף ליבוביץ יושב על סיפון המטוס הממריא לארגנטינה, לפגוש את אביו, אמו ואחותו היחידה - וכמובן לפגוש את הנערה עמה הוא מתכתב ומתכנן את עתידו.

•

יהודית, הנערה מארגנטינה, גדלה בבית יהודי, ללא רקע מסורתי כלל. אם הוריו של יוסף ליבוביץ ניצלו מהשואה וידעו דבר או שניים על יהדות, הרי שבביתה של יהודית לא ידעו כלום. הם היו מנותקים כליל. הם אמנם ציינו את חגי ישראל ואת השבת, אבל לא היה להם כל מושג על דיני התורה.

כששמעה יהודית לראשונה על המושג 'חילול שבת' ואי עשיית מלאכות היה זה בשבילה חידוש גדול.

משהו בתוכה משך אותה להתקרב לעמה. היא ידעה רק שהיא יהודיה ושלעם שלה יש קודי התנהגות שונים, מבלי לדעת מה הם. איכשהו היא הגיעה לבית חב"ד בראשות השליח הרב שלמה טאוויל. שם נפתח בפניה אשנב גדול שהוביל אותה ללימוד התורה ולקיום המצוות.

במשך כמה חודשים היא העמיקה בשיעורים והוסיפה לקיים עוד מצוה ועוד מצוה.

לימים יתברר כי את הצעדים הענקיים שלה היא עשתה במקביל מאותו חודש תשרי שבו יוסף התאמץ לחבוש את כיפתו ועד לימי החנוכה.

•

אדמו"ר הזקן בעל התניא והשו"ע כותב בשולחן ערוך שלו סימן קפ"ז הלכה ז כי אשה יכולה לברך ועל בריתך שחתמת בבשרנו, על אף שאין מלים את האשה וזאת משום שאיש ואשה הם גוף א' ויכולה לברך על בעלה שנימול.

שמעתי פעם בהתוועדות מהרבי, שכיון שאיש ואשה הם גוף אחד, גם לפני שהכירו זה את זה, הרי כל פעולה שאחד מבני הזוג עושה משפיע על השני גם אם הם אינם יודעים זה מזה כלל.

כל פעולה רוחנית של אחד מבני הזוג הנעשית בהתאמצות משפיעה ומרוממת גם את החלק השני שלו.

•

כשלמדה יהודית על דיני התורה ועל דיני הבית היהודי, עז היה חפצה להכיר בחור יהודי עמו תקים בית בישראל על אדני התורה והמצוה. מן השמים סובבו שהיא תיצור קשר עם יוסף ליבוביץ דרך האינטרנט והיא מתכתבת למצוא עמו שפה משותפת.

יש לה אבל דילמה לא פשוטה, בה היא משתפת את הרב שלמה טאוויל מנהל בית חב"ד: היא חוששת שבאם תחשוף בפני יוסף ליבוביץ שהיא שומרת תורה ומצוות, אולי לא יערב הדבר לו והוא יעזוב אותה.

הרב טאוויל מנחה אותה להמשיך לשמור על הקשר ובינתיים לא לספר לו על דבקותה במצוות התורה. זאת ניתן לעשות בשלב מאוחר יותר...

לאחר שיוסף נחת על אדמת ארגנטינה ופגש את הוריו, הוא שם את פעמיו לעיר רוסריו, שם הוא אמור לפגוש את יהודית ולהכירה מקרוב. 

למותר לציין את ההפתעה שאחזה בשניהם כשראו אחד את השני והבינו כי הם שניהם שומרי תורה ומצוות ומשתדלים להקפיד על קלה כחמורה. הם לא הפסיקו לצחוק מהחשש ההדדי שהטריד אותם שמא הצד השני יירתע מאורח החיים היהודי.

באותם הימים התקיים, בהשגחה פרטית, כינוס השלוחים האזורי של ארגנטינה בעיר רוסריו - כי כה היה מנהגם של שלוחי ארגנטינה להתאסף לכמה ימים אחת בשנה לכינוס אזורי וכל פעם המארחת היתה עיר אחרת.

הפעם היה זה תורו של השליח הרב שלמה טאוויל מרוסריו, שאירח את כולם, יחד עם בני קהילתו שהתרגשו לקראת 'כינוס השלוחים' המקומי.

הימים הללו של כינוס השלוחים ברוסריו חישמלו את כל בני קהילת רוסריו והמקורבים וביניהם גם את יוסף ליבוביץ ואת יהודית שחשו שמן השמים מצעידים אותם בהשגחה נפלאה צעד אחר צעד להקים בית בישראל. הצלחת נשברה והם קבעו מועד לחתונתם.

יוסף חזר לאילת כדי להיפרד ממנה. הוא מכר את תכולת דירתו כאן ותרם חלק מהם לבית חב"ד. היא סידר את פיצוייו מקופ"ח כללית בה עבד כרוקח וחזר לארגנטינה להינשא כדת משה וישראל.

•

בחודש ניסן של אותה שנה התקיימה החתונה ובאחד הימים נחתה בתיבת הדואר שלי באילת מעטפה חומה גדולה ובתוכה תמונה גדולה של הזוג הצעיר, עומד תחת חופתו בצניעות מופלגת. מאחורי התמונה נכתב: "ד' ניסן תש"ס. לכבוד הרב אייזנבך, מאת יוסף ויהודית ליבוביץ".

מאז לא שמעתי עליהם וכמעט שנשכח הדבר מליבי, אם כי מעת מעת הרהרתי בשלומם ובעיקר במצבם הרוחני.

לאחר כמה שנים ישבתי ב-770 בזאל הקטן למעלה והנה לא הרחק ממני יושב הרב שלמה טאוויל, עמו למדתי בשנת 'הקבוצה' אצל הרבי. בשיחתנו שאלתי אותו לשלומם של יוסף ליבוביץ ורעייתו ושמחתי לשמוע כי הם נטועים היטב בתוככי הקהילה, וכי יוסף אף עובד למחייתו בפיקוח על השחיטה המתבצעת שם על ידי הקבוצות המגיעות מישראל.

•

עשרים שנה חלפו מאז חזר יוסף לרוסריו והנה לפני שנה נודע לי כי משפחת ליבוביץ, על כל ילדיה, עולה לארץ וקובעת את מגוריה בבאר שבע.

בבואם אז שוחחתי עמם לראשונה לאחר שנים רבות, ובירכתי אותם בברכת ברוכים הבאים לארצנו הקדושה.

הם הגיעו לארץ יחד עם ארבעה ילדיהם - ואלה שמותם: ברכה גיטל, אורית רות, דוד משה אלטער ואהרן מרדכי. אני מניח שהשמות הללו אומרים לכם משהו.

השבוע, כאמור, הם ביקרו אותנו בביתנו באילת. הפגישה היתה מרגשת: לראות את אותו בחור תלוש שהגיע לאילת, התקרב ליהדות והקים משפחה לתפארת.

במהלך שיחתנו חזר בפנינו יוסף דרשות מלאות ששמע ממני בבית הכנסת ובהתוועדויות מלפני עשרים שנה כבור סוד שאינו מאבד טיפה. בזיכרונו המופלא הוא זכר פרטים ופרטי פרטים מהדרשות ומההתוועדויות. הוא הקסים את כולנו כשהעלה חוויות רוחניות וחסידיות מהימים ההם, כאילו הם קורים היום. הוא זכר בבירור דמויות רבות מלפני 22 שנה שחלקם כבר לא עמנו היום.

•

המפגש היה ארוך והיה יכול להמשך עוד שעות אילולא משפחת ליבוביץ נאלצה להיפרד מאתנו להמשך דרכה. כשליוותי אותם החוצה למכוניתם ראיתי אל מול עיני רק את דברי קהלת: "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו".

לחשוב כמה משפחות שומרי מצוות קיימות בעולם בזכות בתי חב"ד ושלוחי הרבי. לחשוב עד כמה היא השפעתם של שיעורים וקירובים לצעירים ברבות הימים. שלח לחמך.