קולו של מנהל התלמוד-תורה שצלצל אליי במהלך חול המועד, היה סדוק משהו. הביטחון העצמי שבדרך כלל מהול בדיבורו הרגוע, נעלם כלא היה. משהו בו השתנה. "אתם חייבים לזעזע את אמות הסיפים", הוא ירה בפרומו לדבריו, שבעבורם טרח לצלצל. "אנשים מתחילים להתרגל לקורונה וזה מזעזע אותי", פתח במונולוג שלו.

המנהל, איש חינוך חב"די זה כמה עשורים טובים, נחרד מהמחשבה שהתחלנו להתרגל למצב הלא-נורמלי שכולנו, כל בני האנוש עלי אדמות, שרויים בו. "איך הזום הפך למשהו נורמלי? איך הפכנו לאדישים כאלה? אתה יודע כמה סכנות עצומות יש במצב החדש – לא רק בריאותית וכלכלית, אלא גם חינוכית? אני לא מומחה בריאות, אני לא גאון כלכלי, אני כן מבין בחינוך ורואה את הסכנות מול העיניים ולא יכול לשתוק".

והוא פירט: "כמעט לכל אדם שמשתמש בטכנולוגיה, לגווניה הרבים, יש הפרעות קשב, ברמה כזו או אחרת, ואין טעם להתכחש לזה. זה חלק מנזקי הטכנולוגיה, לצד מעלותיה. הטכנולוגיה גם תרמה לניוון החשיבה האנושית. אם פעם היינו מתאמצים לאתר רחוב, היום בהקשת מקש אנחנו מתומרנים לשם. אפס חשיבה ומאמץ. וזו כמובן דוגמה קטנה בשביל ההמחשה של ניוון המוח. עכשיו, מה אנחנו מצפים מילד קטן שחצי יום מטפס על הקירות וחצי יום מבלה בלמידה מרחוק?

"איך בדיוק הילד הזה, התלמיד הזה, שנמצא עכשיו בדיוק בעיצוב הכי קריטי של חייו, ושהמוח שלו מתחיל להתרגל למסכי צבע ולעולם הווירטואלי, אמור לחזור בעוד זמן כזה או אחר ללוח-כיתה ולגיר? איך בדיוק הוא יחזור למצב החברתי הקודם, כשכל עולמו ומוחו נכנסים לתחום הווירטואלי? אנשים מבינים בכלל את ההשלכות האלה על החיים של ילדיהם ושלנו?".

מתברר שזה היה רק הפתיח להמשך הנוקב יותר. "ואם זה בפן של הריכוז, מה נאמר על משפחות שבהן יש בעיות פְּנים? כשהתלמיד יוצא לכיתה, הוא חווה עולמות חדשים, אבל כשכל היום הוא בבית, באותה סביבה מאתגרת ולא פשוטה, הוא יוצא חבול, עם נזקים לא פשוטים בכלל, ואני מוצף בפניות. ועוד לא דיברתי על גורמים מזיקים שמנצלים את שהות התלמידים במרחב הווירטואלי, שלעיתים, במקרים כאלה ואחרים, אינו מפוקח דיו, ומחוללים נזקים וד"ל".

•

ביקשתי מהמנהל המוערך לקחת רגע הפוגה מצרור המידע ששפך לי, כשאני בכלל מחפש איפה להניח את קופסת האתרוג עם חזרתי מבית הכנסת, כלומר מהפרגולה הסמוכה.

מה אתה מציע לעשות, שאלתי בפשטות, מנסה להבין מה אני אמור בדיוק לעשות עם כל המלל שהוא ירה בצרורות, מנסה לחשוב מה אדם מן היישוב אמור לעשות כשזה המצב שכל העולם מתמודד עימו.

"חכה רגע עם הפתרון", ביקש, והמשיך בדבריו: "יש בכל מוסד חינוכי פלח לא קטן של תלמידים הסובלים מבעיות קשב וריכוז. אם עד לקורונה היה להם פתרון כזה או אחר, בדמות מענים חינוכיים וייחודיים, הרי שלאורך כל החודשים האחרונים הכול ירד לטמיון, פשוט צנח. מבעד למסך, או הטלפון, אין שום יכולת אנושית לעקוב אחריהם ולתת להם את תשומת הלב. אין לי תלונה להורים, שמנסים לתמרן בין הצרחות של הקטן לבין התלונות של הגדול. גם הם מתמודדים כמו כולם".

•

בין דבריו, שלף המנהל נתונים רשמיים, ומהם עולה כי בין 5 ל-10 אחוזים מתלמידי בתי הספר סובלים מהפרעת קשב. "פתאום הורים נאלצים להתמודד עם התופעה הזו ולא מוצאים את עצמם במציאת פתרונות. אין להם צל של מושג איך להעביר כל כך הרבה שעות בבית, לא עם תלמידים רגילים ולא עם בעלי הפרעות קשב, ובפרט כשמדובר במשפחות ברוכות ילדים".

התופעה הזו, לצד תופעות שליליות נוספות, פותחת פערים גדולים וגורמת נזקים עם חשש לאל-חזור. "כשילדים נמצאים בבית שעות על גבי שעות, תקופה כל כך ארוכה, ללא סדר יום ברור, כשהמצב לוט בערפל גם כך וכשההורים משדרים דאגה – אנחנו עלולים לאבד רבים מהם, חלילה וחס", הוא אומר בכאב. "האמן לי שנגעתי רק בקצה הקרחון של הבעיות, ורבות הן בתקופה הזו", הוסיף.

המנהל ביקש לנצל את הבמה ולהודות לכלל הגורמים החינוכיים ובראשם 'אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש' שמעניקים תוכן חינוכי רב במצב הקיים ומעשירים את הידע של התלמידים בשלל הפקות מושקעות. "הם עושים עבודה מצוינת שאין לי מספיק מילים כדי להוקיר אותם, אני מדבר על עצם התופעה שכל העולם מתמודד איתה", ביקש להדגיש.

•

נו, אז מה הפתרון? שאלתי שוב בקוצר רוח.

"אנחנו, בציבור החרדי, היינו צריכים להיות הראשונים בדוגמה חיה לציבור הרחב בישראל. מסיבה פשוטה: דווקא אנחנו, שמבינים את הנזקים החינוכיים העצומים ומודעים להשלכות שלהם, היינו צריכים להילחם על חבישת מסכה והקפדה על ההנחיות ולהוביל לצמצום דרמטי של התחלואה בערים שלנו – שיהפכו לירוקות וייפתחו מחדש. ובמקום זה מה קורה? הערים החרדיות נמצאות בראש רשימת הערים האדומות, ואנה אנו באים? מתלוננים על כל העולם, מאשימים את המבקרים באנטישמיות, לא מביטים לרגע במראה וממשיכים כאילו כלום. למה?!

"הפתרון", המשיך המנהל, "יכול להתחיל מכל אחד ואחת מאיתנו: שימו מסכה, תשמרו על ההנחיות, ותביאו לצמצום התחלואה. אין שום קיצורי דרך. אין שום עיגולי פינות. אין שום מתכון חדשני. רק זו הדרך שתלויה בכל אחד מאיתנו. אחרי שנרד בהיקף התחלואה, נוכל איכשהו לחזור למצב נורמלי ולנסות לתקן קודם כל את הנזקים. דבר אחד בטוח – אסור בשום פנים ואופן להתרגל למצב הזה. זה מצב לא נורמלי! זה מצב לא תקין! מוכרחים לחזור לשגרה הבריאה!".

חורף בריא!

• הטור פורסם השבוע במגזין 'כפר חב"ד'