מה החסידים עשו כשבמכס נטלו 'דגימה אקולוגית' מהאתרוגים
בק.ג.ב תמיד חיפשו דרכים איך להתעלל בדת היהודית.
אינני זוכר באיזו שנה, המחלקה היהודית בק.ג.ב המציאה "קונץ" חדש. ככל הנראה לא יכלו לקבל חבילות מחוץ לארץ, ולכן המציאו שאתרוגים שהיו מגיעים מחוץ לארץ צריכים לעבור בדיקה אקולוגית.
האתרוגים היו מגיעים כל אחד בקופסת קרטון לחוד. אז הם היו פותחים את הקופסא, עשו באתרוג חיתוך בצורת משולש קטן ובדקו האם האתרוג נקי מבחינה אקולוגית. יהודים שהספיקו לקבל את החבילות עם האתרוגים, פשוט בכו.
להסתכן ולקבל אתרוג יפה וכשר, שחתכו בו משולש, היה כואב מאוד.
בטשקנט כולם היה מזועזעים מהתעללות הזאת. הלכנו אני ובערל ליבשיץ בשבת ברחוב 'נבואי' מהמניין.
ר' בערל ליבשיץ
"תשמע", אמר ר' ליפשיץ, "יש אדם אחד שאביך היה חבר שלו - בלסן. הוא היה עוזר הרבה לאביך. בלסן מנהל שני אכסניות, כל השיירות ומשאיות עם סחורות עוברות דרכו. אנחנו בדקנו את הקופסאות של האתרוגים - בודקים אותם לאט בדואר אלא במכס. לדואר הן מגיעות כבר פתוחות. אני מכיר את בלסן, אבל עדיף שאתה תלך אליו, כי אתה בן של יוסף. בכל יום הוא עושה טיול בגינה ובפארק בכרכרה שלו". תכננו תוכנית איך לדבר עם בלסן.
ביום ראשון בבוקר הגעתי לגינת הידידות במרכז טשקנט, והדבר הראשון שראיתי, זוהי הכרכרה של בלסן. ניגשתי אליו אמרתי שאני בן של יוסף שיף. בלסן קפץ מהכרכרה וחיבק אותי - את בנו של חברו:
"אני זוכר אותך כילד, ועכשיו עומד לפני גבר. אבא שלך היה לוחם גיבור, אדם חכם מאוד ויהודי אמיתי. למדתי ממנו הרבה, אתה צריך להתגאות באבא שלך, הוא היה מוכן לעשות הכל בשביל העם שלנו. נו, מה הסיבה שבאת אלי?"
ר' יוסף שיף ז"ל, (אביו של יבדלח"ט כותב השורות) במדי צבא רוסיה
הוצאתי מהכיס את הקופסא עם האתרוג, הצבעתי על המשולש החתוך באתרוג ואמרתי: "עוד מתקופת בית המקדש ילדים יהודיים משחקים עם הפרי הזה. הוא לא גודל בברית המועצות. מי שחתך את הפרי, יודע שכך הוא לא מתאים למשחק, וכל החג מתבטל. את החיתוך בפרי עושים במכס.
בלסן לקח את האתרוג, הריח אותו, הביט מכל הכיוונים, החזיר לי ואמר: "בוא מחר. ביום שני בצהריים."
ביום שני, בין ההרצאות, יצאתי לרחוב, מול הגינה. עמד שם בלסן, הוא התקרב אלי, נתן לי תיק יד, לחץ את ידי והלך. אני חששתי לחזור לאוניברסיטה, עקפתי את הגינה, עליתי לאוטובוס, ונסעתי. לאן? לא ידעתי.
עליתי אחר כך לאוטובוס אחר, ואח"כ לעוד אחד. בערב הגעתי למשפחת גורליק, אני גרתי אצלם. פתחתי את התיק, היו בו שמונה קופסאות עם אתרוגים, קופסאות שלא נפתחו. לאחר מכן סיפרתי הכל לדוד מענדל. אח"כ נודע איכשהוא בסמרקנד, בחב"ד, שלר' מענדל יש אתרוגים.
הגיע מוט'ל גולשמיד לדרוש אותם בשביל סמרקנד.
אני בוודאי, סיפרתי לר' בערל ליבשיץ. ב"ה הכל הסתדר על הצד היותר טוב.
בערך חודש אחרי החגים הלכתי ברחוב. לפתע אני שומע נקישה על יד האוזן שלי. לעשות כך יכול רק בעל מקצוע. הפניתי את הראש וראיתי את בלסן.
"שמע, פגשתי את בערל ליבשיץ, והוא סיפר לי הכל על הצעצועים לילדים. רעיון יפה היה לך! הבן ראוי לאבא. למדתי ממנו הרבה. בשביל העם שלך צריך להיות מוכן לעשות הכל".
הצעתי לו שבבית כנסת יגידו "קל מלא רחמים" עבור אימו. הוא הודה לי ושאל למי לתת כסף לצדקה: "אני נתתי בשביל בית העלמין, מה אתה אומר?"
"תמשיך לתת, ואם תחליט לתת יותר תן לר' בערל ליבשיץ. ואיך קוראים לך? אני רוצה שיגידו ברכה עבורך בבית כנסת".
"קוראים לי בעל שם בן זלטה, והשם של אמא שלי הוא זלטה בת רחל. עשו לי ברית מילה ועוד מעט אני מחתן את הבת. אני מזמין אותך, אודיע דרך בערל ליפשיץ.
*
דרך מקורית להבריח אתרוג
ידידנו, לפי הוראת הרבי, עשו כל מאמץ כדי לשלוח לנו, לתוך ברה"מ, ארבעה מינים - במיוחד אתרוגים, בכל דרך אפשרית - דרך השגרירות, תיירים, ועדות מדענים, דואר וכו'.
בשנת 1960, אנו, תושבי סמרקנד, קיבלנו פתאום משלוחים של מצרכי מזון. המשלוחים כללו סוכר, קפה, קמח, שימורים ועוד.
אחת המשפחות הייתה משפחת כהנא, האמא גולדה ושני אחים, חיים (ע"ה) ויבדלח"ט שמשון. על כל מה שקיבלו אמרו "תודה".
כך יצא שחבילות עם קמח וסוכר לא נפתחו עד חג הפסח. בפסח צריך לעשות עם זה משהו - או למכור את החמץ או לזרוק. כשפתחו את שני חבילות הקמח, מצאו בפנים אתרוג שהתייבש.
חבל שלא ניחשו...
מאפשרים לכם לקבל
