הפעם הקודמת שבה אבא שלי, יהודי שרגיל ב-78 שנותיו לאורך ימים ושנים טובות להתפלל 3 פעמים ביום במניין, לא היה ביום כיפור בבית הכנסת, היתה לפני 47 שנים.

ליתר דיוק הוא כן היה, אבל רק עד הצהריים, כשהגיע קומנדקר ומישהו אמר "אני מחפש את פנחס" - והודיע לו שהוא חייב להגיע לנקודת האיסוף של חיילי המילואים. ככה, בצום, עדיין עם הטלית והקיטל, בדרך לחטיבת השיריון שלו ברמת הגולן.

אבא השאיר בבית את אמא שלי עם ילדה קטנה ועם בטן הריונית, וחזר סופית רק ללידה כעבור 4 חודשים בערך.

סיפר על החברים שנפלו, על הדאגה לבית בעידן שבו יכולת לטלפן רק עם אסימונים, על רפול - האוגדונר שלו, על התפילות, גם ביום כיפור, כשאתה לבדך, ובסכנת חיים מצמיתה. אחת מתמונות השחור-לבן הבודדות שהביא עימו תיעדה אותו בהפוגת הלחימה מתפלל מעוטר בטלית ותפילין ליד הזחל"מ שלו. לבד. דור אחר.

עברו כמעט חמישים שנה מאז, ושוב מגיע יום כיפור חרדתי מתמיד.

מילות תפילה כמו "מי ינוח ומי ינוע, מי ברעש ומי במגיפה" מקבלות כוונה קצת אחרת מהתפילה אשתקד.

אבל אבא שלי אומר שאם יש משהו שפזמניק כמותו יודע בוודאות, זה שלא כל כך משנה הלוקיישן - בית כנסת בקרית מוצקין, שטח אש ברמת הגולן, או מניין מצומצם באוויר הפתוח - הקב"ה נמצא בכל אחד מהם.

ביום כיפור מאיר אצל כל אחד ואחת החיבור שלו ליהדות, והעיקר זה פשוט לצום ולנסות להתפלל. ואני, מאמין לאבא שלי.