"הפרטיזן", הוא ספר רב עניין. ואנו נצטט מהקטע שעוסק ביציאתו את העולם.

במהלך עשרת ימי תשובה (התשמ"ז) חש בלבו ואושפז בבית הרפואה. לקראת יום כיפור שוחרר, והמשיך בעבודתו כרגיל למרות חולשתו. בימים שבין יום כיפור וסוכות סיפר בכמה הזדמנויות סיפורים אישיים מתקופת המלחמה ועוד, דבר שהיה חריגה ברורה מהנהגותיו הרגילות.

הרה"ח הרב משה אורנשטיין, ראש ישיבת חב"ד בנתניה, התגורר בחודש תשרי תשמ"ז בדירה של ר' משה ירוסלבסקי בפינת הרחובות קינגסטון ויוניון. בדירה זו התגורר גם ר' זושא בחודש תשרי. הוא מספר: "שלושה שבועות היינו יחד אבל על עצמו הוא לא דיבר כלום. הייתי סקרן מאוד וניסיתי לשמוע ממנו, אבל הוא לא גילה מאומה. ואולם, בי"ג תשרי הוא ישב בצד המערבי של 770 ומסביבו התיישבו כמה תמימים ואני בתוכם. להפתעתנו, התחיל לספר על עצמו מזוויות שונות. הוא דיבר על ההתקשרות שלו לרבי, ועל התקופה בה חי אצל הפרטיזנים ובעיקר על ההרגשה של 'להיות פרטיזן'...".

ערב חג הסוכות תשמ"ז. זקני חסידים, רבנים, עסקנים והזוכים בגורל מרחבי העולם מצטופפים ליד חדרו של הרבי כדי לקבל את ארבעת המינים. יש שמקבלים רק לולב ויש שמקבלים גם הדסים וערבות. זקני וחשובי החסידים סיימו לקחת את ד' המינים, שנמסרו להם על-ידי המזכירים לפי רשימה מוכנה מראש בהוראת הרבי, והם עוברים ראשונים. לכל אחד הרבי אומר (בתירגום מאידיש): "שימשיכו כל ההמשכות לכל השנה". הם עוברים באיטיות יחסית. ר' מענדל פוטרפס עובר, ואחריו מגיע ר' זושא ובידו לולב. החסידים שעמדו מסביב התפלאו לראות כיצד הרבי מיישיר מבט קדימה ור' זושא עומד לשמאלו. ר' זושא ממשיך ללכת, והרבי לא אמר לו ולו מילה אחת. מיד אחריו ממשיכים לעבור זקני החסידים, ובעקבותיהם אחרים, ולכולם הרבי אומר את הנוסח הרגיל. ויהי לפלא.

מספר הרב אורנשטיין: "בלילה הראשון של חג הסוכות, הגעתי לדירה משמחת בית השואבה בשעות הקטנות של הלילה. במטבח היתה הגב' חיה-אסתר ירוסלבסקי, רעייתו של ר' משה. והיא אמרה לי בצער: 'ר' זושא מרגיש מאוד רע'. חשבתי שהיא מתכוונת למצבו הרפואי, אבל שאלתי 'מה זה רע'? והיא אמרה: 'הכוונה רע נפשית. הרבי לא נתן לו הדסים, הוא מודאג ושבור מזה'". אכן ר' זוסיא קיבל רק לולב.

ליל יום טוב שני. לאחר הסעודה ישבו האחים ר' משה ור' נתן אוירכמן ב 770. בשלב מסויים ר' זושא התיישב לידם. מספר ר' משה: "בתחילה קצת התפלאתי. בדרך-כלל היינו משוחחים הרבה, אך בתשרי לא היה לו זמן והוא היה עמוס עבודה. והנה, בשעה שכבר החלו הריקודים של שמחת בית השואבה הוא בא לדבר. שוחחנו באריכות על הפעילות ועל המוסדות בקריות ובסיום השיחה ר' זושא קם ויצא מ 770. כך נפרדנו..."

חסידים רבים רוקדים ומפזזים בשמחת בית השואבה בצומת הרחובות קינגסטון ומונטגומרי בשכונת קראון הייטס, והפעם ר' זושא מאחר להגיע. בשעה מאוחרת הוא הופיע. עם הגיעו החל לעודד את השירה, אך שלא כדרכו החליט לעזוב מוקדם ולא להישאר עד סיום הריקודים לפנות בוקר.

מי שהלך איתו היה ר' בן ציון ירוסלבסקי: "בא נלך, הוא אמר לי. אולי אתה עייף? שאלתי. הוא לא אמר מילה. הלכנו יחד והגענו עד צומת הרחובות קינגסטון ויוניון. הוא עצר שם ליד הדירה של סבא ר' משה ע"ה. הצעתי לו לעלות לחדרו לנוח. הוא התלבט ולבסוף אמר בהחלטיות "נלך ל 770". ליוויתי אותו עוד קצת. הוא נכנס פנימה, ואני הלכתי לדרכי".

לאחר זמן קצר יצא ר' זושא מ 770 ונכנס לסוכה שבחצר. לפתע חש לא טוב. כמה חסידים שהיו במקום הורידו ממנו את הסירטוק והמגבעת ועזרו לו לשכב על הספסל, אך ר' זושא קם מיד ולבש את הסירטוק, חבש את המגבעת סידר את לבושיו ושוב נשכב.

כעבור כמה רגעים, לפי מראה פניו הנורא הבינו כל הסובבים כי כבר החזיר את נשמתו לבוראה.

היה זה בשעות הקטנות של הלילה, ועם זאת הידיעה המעציבה פשטה מיד בקראון הייטס כמו אש בשדה קוצים. החסידים התקשו להאמין כי מי שאך לפני שעה קלה עודד את השירה בשמחת בית השואבה, מי שאך לפני כמה ימים עודד את השירה בהתוועדות י"ג תשרי, מי שהיה עצם מעצמיו של תשרי ב 770 הלך לעולמו לפתע. אין מילים לתאר את ההלם והעצבות שהיו מנת חלקם של בני משפחתו, ידידיו ומכריו שהם בעצם כלל חסידי חב"ד.

לאחר פטירתו הזכירו כמה חסידים את דבריו בעת התוועדות במוצאי יום כיפור שנערכה בזאל הקטן ב 770. אחד מהנוכחים הזכיר את מעלתו של הרה"ח ר' שמריהו גוראריה, שנפטר שנתיים קודם לכן בליל כל נדרי, כאשר עמד קרוב מאוד לרבי בבית המדרש הגדול ב 770. ר' זושא הגיב: "אני לא מפונק כמוהו, אסתפק בחצר המלוכה".