עורכי עיתון 'מעריב' שלפני עשרים שנה ראו בידיעה התקשורתית שהגיעה לפתחם, אייטם די מכובד ומעניין והם הקדישו לו בעיתונם חצי עמוד. מדובר בעיתון שנקרא בעם ישראל במשך יומיים, ביום הכיפורים ובערבו, ימים שבהם משביתים כולם את כל עיסוקם, וכך זכה העיתון להחדיר בהמוני קוראיו את המנהג החשוב של עריכת כפרות בערב יום הכיפורים בתרנגולים.

•

הכל התחיל בהתוועדות בבית חב"ד, בו הייתי מתוועד מידי שבת קודש תמידים כסדרם, בשבת שלוחים גם יחד. בין המשתתפים הקבועים בהתוועדויות היה מיודענו שמעון רימון, המכונה בפי כל בשם "כושי רימון", מנהלו של 'פונדק 101' האגדי, אשר על כביש הערבה בואכה אילת.

באותם ימים קמו להם ארגונים כמו 'צער בעלי חיים' ו'האגודה למניעת התעללות בבע"ח' והם פעלו בהתלהבות ובהתלהמות למנוע מעם ישראל את המנהג הקדוש והעתיק לערוך כפרות באמצעות תרנגולים. ישבנו באותה התוועדות וחשבנו לטכס עצה, כדת מה לעשות למען החדרת הרעיון של כפרות בתרנגולים בקרב תושבי אילת שכמעט ולא ידעו ולא שמעו עליו.

שמעון רימון הציע שניקח את המטוס הקל שלו, שכונה 'בקאי', נעמיס עליו תרנגול ותרנגולת ונסובב אותם בשמי אילת באמירת "זאת חליפתי, זאת תמורתי, זאת כפרתי" וכו' - נביא עמנו צלם וכתבי עיתונות שיעבירו דרך עדשותיהם את המסר לכלל התושבים. 

ברוך אומר ועושה. שמעון הודיע כי יש ברשותו תרנגולים ערביים שאין להם פחד גבהים, והם עמידים גם בפני המראות ונחיתות. אני נטלתי על עצמי את סידור האישורים, וביניהם אישור מרשות התעופה האזרחית. קבענו את בוקרו של יום ח' בתשרי כמתאים לביצוע המשימה וכך דיווחתי לרשות התעופה, כדי לקבל אישור.

רשות התעופה אישרה לנו את הטיסה בשמי אילת והקציבה לנו חצי שעה לעריכת הכפרות - מחמש וחצי בבוקר ועד לשעה שש.

לאחר מכן נאסרת עלינו הטיסה בשמים, שכן מסדרונות האויר יהיו תפוסים לטובת הטיסות האזרחיות לאילת.

הדיווח על הכפרות בעיתון מעריב

באותו בוקר הכל התנהל כמתוכנן. שמעון יצא מהפונדק השכם בבוקר, יחד עם אחד העובדים, כשהוא גורר במכוניתו את המטוס הקל ואת כל הציוד הנלווה, כמו המצנח ושאר האביזרים. הגענו כולנו לשטח הריק באיזור התיירות, מאחורי מלונות אילת, שם נבחר המסלול עליו נמריא כולנו אל על - אנחנו וזוג תרנגולים שהבינו היטב את גודל המשימה ולא הוציאו קרקור מפיהם.

המצנח נפרס, המנוע החל להפעיל את הפרופלורים ותוך דקות המטוס שעט על המסלול והתרומם לגבהים. מבצע הכפרות יצא לדרך.

הקפת העיר אילת אורכת כעשרים דקות. ההמראה היתה לכיון דרום מעל שכונת השחמון ובסיבוב מעגלי פונים צפונה ונוחתים שוב על אותו מסלול שממנו היתה ההמראה. 

•

שום דבר לא הסגיר את המהומה שעומדת להתרחש בדקות הקרובות. גם שמעון הטייס המיומן היושב בקידמת ה'בקאי' לא חשב לרגע מה הוא מעולל ברגעים הללו.

תצפיתני המסכים של הפיקוח האווירי הצבאי במרחב אילת, הבחינו בנקודה מרחפת באוויר. הם פנו מיד בקשר האווירי לטייס להבין ממנו מיהו ומה מעשיו בשמי אילת בשעה זו. אלא שלרוע המזל מכשיר הקשר שלנו לא היה תקין, ושמעון שהיה עסוק בהרהורים על הזכות שנפלה בחלקו, לא עלה בדעתו שמנסים ליצור עמו קשר כדי לזהותו כמקובל במקרים אלה.

מה שהצית את כל הגזרה כאלומת אש היתה העובדה ששבועיים קודם לכן אירע אחד הפיגועים מהגדולים בעולם ואולי הגדול שבהם, הפלת בנייני התאומים בניו יורק ב-11 בספטמבר. אחד הקצינים שהוזעק לעבר התצפית כבר ראה בדמיונו מחבל שקיבל תאבון ומנסה לחקות את בן לאדן. בעיני רוחו הוא ראה כיצד המטוס הקל עומד לנחות אל תוכו של מלון הרודס הענק והמפורסם, המזדקר לגובהו במתחם התיירות.

קציני הקישור של מצרים וירדן הוערו משנתם והם נשאלו האם ידוע להם דבר או חצי דבר על אותו כלי טייס המשייט לו וחג מעל העיר אילת. הם הודיעו כי לא ידוע להם כלום. החשש הלך וגבר. כל מה שהיה חסר באותו רגע הוא לשלוח כלי טיס מהטייסת בעובדה ליירט את ה'בקאי' על נוסעיו ועל תרנגוליו.

אלא שמשום מה המפקד עדיין לא נתן את הפקודה. נס.

כל משטרת אילת עמדה על רגליה. כל הניידות הגלויות והסמויות שעטו לכיוון איזור התיירות כשהם עוקבים אחר המטוס המנמיך טוס אט אט. סגן מפקד המשטרה כרז ברמקוליו לעבר המטוס, אך הדי הקול לא הגיעו לאוזניו של הטייס המאומן שנהנה מכל רגע בשחקים ולא שם לב לכל המהומה המתרחשת מתחתיו.

רק כשהמטוס סיים לחוג את סיבובו מעל העיר והתקרב אל הקרקע הבנו שמשהו רציני מתרחש בו. סגן המפקד שהגיע למקום וראה שהבקאי עם המצנח שמעליו מתקרב למסלול הנחיתה נרגע, הודיע בקשר כי אין מדובר במחבלים וכי הוא ממתין לראות במה המדובר.

המטוס נחת בשלום והשוטרים המבוהלים בראשות הקצין הקיפו אותנו. הם עמדו כולם מבולבלים והנה הם רואים למולם את שמעון רמון ולצידו את הרב שפותח בפניהם קרטון גדול וממנו מבצבצים ראשיהם של תרנגולים, בעודו מסביר להם כי היה כאן אירוע של עריכת כפרות בשמי אילת.

הכעס והזעם החליפו את עצמם לפרץ של צחוק גדול, אך פטור בלא כלום אי אפשר והקצין הורה לשנינו להגיע אחר כבוד לתחנת המשטרה משום ש'מעשה הקונדס' שלנו הוא עבירה על החוק והוא מחייב פתיחת תיק פלילי.

•

לא נכביר במלים על מה שאירע בחדר החקירות ועל החוקר שחקר אותנו. הוא ניסה ללא הצלחה להעלות על הכתב את ההסברים על חשיבות הטיפוס אל על עם תרנגול ותרנגולת בהשכמת הבוקר, כדי לכפר על נפשותינו. למרות רצונו העז לעטות ארשת פנים רצינית על פניו בתפקידו כחוקר, הוא פרץ בצחוק גדול שגרר אחריו את כל היושבים מסביב.

כאשר הוא שאל אותנו הכיצד עליתם לאוויר ללא אישור שלפתי מכיסי את האישור הניתן לנו כדת וכדין, חתום על ידי רשות התעופה האזרחית.

בשלב זה החוקר לא הבין: איך יתכן שישנו אישור מחד ומאידך אף אחד מהגורמים המופקדים על הפיקוח האווירי לא מודע לכך.

שיחת טלפון לאחראי על מגדל הפיקוח באילת פתרה את השאלה. מתברר שהאחראי על העברת ההוראות סבר שטיסת הכפרות תתקיים בערב יום הכיפורים עצמו, ואילו האישור שלנו היה ליום קודם. כיון שכך, הוא דחה את העברת האישור למגדל הפיקוח ליום המחרת ולכן הם לא ידעו על כך דבר.

בתחנת המשטרה התנצלו בפנינו השוטרים, כשראו שהאשמה מופנית לכיוון אחר, והתיקים נסגרו עוד בטרם נפתחו.

•

מכאן ואילך הכל התגלגל ככדור שלג. העיתונאים שקיבלו תחילה ידיעה על נסיון לתקוף עם כלי טיס את אחד המלונות באילת, קיבלו  זמן קצר לאחר מכן תיקון: מדובר ברב שעלה לשמי מרום כדי לקיים מנהג כפרות יהודי בערב היום הקדוש.

בשעות שלאחר מכן נאלצתי במשך שעות להתראיין לרשתות רדיו ולמערכות עיתונים, שביקשו להשיג עוד פירורי מידע על ה'תקרית' שאירעה והקימה את מערכת הבטחון על רגליה, וביקשו תמונות מהאירוע הנדיר.

חבילת גזרי העיתונים בשפות רבות, השמורה עמי עד היום מלמדת על ההדים הנרחבים שהיו לסיפור זה. רבים למדו על חשיבותו של מנהג הכפרות עם התרנגולות והדבר נצרב בתודעתם.

אם התוכנית הראשונית היתה להביא את ה'כפרות' רק לאוזני ולעיני תושבי אילת, מן השמים סובבו את הדבר שהסיפור יגיע לכל רחבי העולם ויכבוש כותרות ענק  בעיתונים המפורסמים ביותר.

חודשים רבים לאחר מכן פגשתי באילת תיירים שבאו לנפוש בה וביקשו לפגוש את הרב שריחף עם התרנגולים בשמי מרום.

•

לאחרונה מסרתי שיעור באזכרה לאחד מתושבי אילת וכדי להמחיש להם את חשיבות מנהג ישראל סיפרתי להם בקצרה את סיפור הכפרות. 

אחד המשתתפים בשיעור קם והכריז לפני כולם: "אני הייתי סגן מפקד המשטרה שעמד בראש המרדף אחרי הבקאי. אינך יודע את הדריכות והמתח הנוראי שבה היינו שרויים כולנו, בעיקר של מפקד הטייסת בעובדה שהיה צריך לקבל החלטה מיידית אם לשלוח כלי טייס לעברכם. בנס הכל הסתיים בשלום".