למעלה משני עשורים חלפו מאותו ערב שבת בחצות היום. כילד אהבתי את חווית הקניות לשבת. מדי שישי, מיד כשהסתיימו הלימודים, הייתי ממהר לחנויות בגאולה, עושה 'השלמות', חוזר הביתה עם שקיות עמוסות חלות ריחניות, רוגלך, פיצוחים וכל מיני מטעמים לענג בהם את השבת.

אבל באותו יום שישי, אירע דבר נורא.

שני עשורים אחרי, רגע לפני ששנה חדשה הפציעה, באתי לפגוש את מי שהציל את חיי; את המלאך האנושי שגילה תושייה ורץ בכביש הסואן, ברחוב מלכי ישראל בירושלים, תופס בידיו את פלג גופי שנתפס בין דלתות האוטובוס, רץ ומחזיק שלא אתרסק מתחת הגלגלים. כך, עד שהנהג התעשת.

מאז לא נפגשנו. פה ושם שמעתי רסיסי מידע על "מלוב", ותו לא. מעולם לא ביקש מאומה בתמורה לחסד שעשה עמדי. כשהשגתי את מספר הטלפון שלו, ביקשתי לבוא לביתו ברחוב סורוצקין בירושלים.

היהודי הנמרץ ישב על מיטתו. כך, כמעט באותה תנוחה, שנים ארוכות. קטוע רגליים אך מוקף בספרים, אנרגטי להפליא, והחיוך לא מש מפניו.

"פעמיים בשנה", הוא שיחזר את הסיפור שלנו, "שלושים יום קודם חג, הייתי מגייס כספים בירושלים ובני ברק ליתומים ואלמנות. באותו יום שישי סיימתי את הסבב בגאולה. הייתי בדרך לתחנה הקבועה שלי באמצע רחוב מלכי ישראל ליד 'פיצוחי משיח'. הפעם, משמים הוליכו אותי לתחנה האחרונה ברחוב, ליד 'בית טובי העיר'. הייתי לבד בתחנה. קו 10 עצר. זה לא היה האוטובוס שלי. הוא היה עמוס בנוסעים. אתה ניסית לעלות. הנהג כנראה לא הבחין בך, סגר עליך את הדלת והתחיל לנסוע. הבגד שלך נתפס. והוא המשיך לנסוע. גורר אותך על האספלט הלוהט.

"כוחות עלומים ננסכו בי. זינקתי אליך, הרמתי אותך, את החלק שהיה מחוץ לדלת, והתחלתי לרוץ בקצב הנסיעה של האוטובוס. צעקתי לנהג לעצור. כל הנוסעים הצטרפו לזעקותיי. רק אחרי דקת נצח הנהג עצר, פתח את הדלת, ואתה יצאת בשלום בלי פגע"...