"סוף נעילה. הרבי עמד ובמשך כחמש דקות בכה ללא הפסקה"
בשעת אמירת ההפטרה של היום הראשון של ראש השנה, בהגיעו למילים "חנה למה תבכי" פרץ הרבי בבכי. ביום השני של ר"ה, הרבי צעד אל הבימה מהר מאד כדי לומר קדיש אחר קרה"ת, כי באותו יום נהג הרבי לומר קדיש (על גיסתו הי"ד). (המזכירים רצו אחריו עם החבילות של פ"נים, עטופים בנייר חום, וקשורים בחוט לבן. שמתי לב שהריב"ק תחב את הטלית שלו לתוך הגארטל...).
אחר ההפטרה הכריז הגבאי רמ"פ כ"ץ (כרגיל), שכולם יעמדו על מקומם, ואף א' לא יעמוד על ספסלים וקופסאות וכדו', און מ'זאל וויסן וואו מ'שטייט און פאר וועמען מ'שטייט.
היה כ"כ מרגש לשמוע את כ"ק אדמו"ר מתחיל בקול רם: למנצח לבני קורח מזמור! ואחר"ז כל הפסוקים, כשכל הקהל חוזר על הפסוקים.
את הפסוקים שלאחר התקיעות, אמר הרבי בקול נמוך יחסית. בשונה מרוב השנים, בהן היה מגביה את קולו הק' מפסוק לפסוק, הרי שבשנה זו נאמרו כל הפסוקים שאחר התקיעות באותו הטון.
בהתועדות ו' תשרי, עמדתי (אבדלח"ט) ליד הת' י.י.ט. ע"ה. פתאום הוא שאל אותי, האם הרבי אומר מאמר בו' תשרי? עניתי לא שלא. באותו רגע ראיתי את הרבי מסמן לר' י. שי' כהן לנגן את המאמר ניגון. (אולי יוסי שם לב שהרבי שם המטפחת על ידח הק'?). הרבי אמר מאמר שובה ישראל.
בהתוועדות דשבת שובה, דיבר הרבי על נושא בו עסק רבות במהלך הקיץ של השנה הקודמת - מבצע אנטבה. אני זוכר איך שהרבי צעק (כשעיניו הק' הבזיקו): "אין א צייט ווען דער אויבערשטער בעט זיך! זוכט מיר! גייט מען זאגן אויף אידן אז "אין להם חלק באלקי ישראל!"
•
יום או יומיים לפני יום כיפור, התרחש מאורע מחריד. פורעים ערבים תושבי חברון נכנסו לאהל יעקב במערת המכפלה, חיללו והרסו את המקום תוך ביזוי ספרי התורה שבו. בעיו"כ, כשניגש ר' גרשון בער יעקובסון, עורך ה"אלגעמיינער זשורנאל", לקבל לעקאח, ביקש ממנו הרבי, שהיות ועדיין לא נכנס היו"ט באה"ק, אזי שיטלפן לאה"ק ויברר היטב את פרטי האירועים.
בשעת חזרת הש"ץ של תפילת נעילה, הבחנתי בכמה ילדים שעלו על בימתו של הרבי. התברר שהרבי סימן משהו לעבר כמה ילדים. ר' דוד רסקין, שהבחין בסימון, ביקש מכל העומדים בשטח הקרוב לחזן להתפנות מהמקום באמרו "הרבי אמר שיצאו". הרבי ראה זאת ואמר: "איך האב ניט געהייסן" [ = אני לא ציוויתי]. אחר כך הרבי רמז באיזה אופן שהילדים יעלו על הבימה שלו.
בדרך כלל, היה הרבי מרמז להתחיל ניגון באמצעות דפיקה בידו השמאלית. כשהגיע הרבי ל"אתה בחרתנו", סימן כרגיל בידו השמאלית, אך נוסף לכך, עודד בחזקה בידו הימנית - לכיוון הילדים (יתכן שכך היה גם ב"הוא אלקינו" אך אינני זוכר). לאחר "שים שלום", ביקש הרבי מהחזן לחכות, והורה להעלות לבימה את כל הילדים שמתחת לגיל בר מצוה שיכולים להתפלל. ההוראה לא הובנה כראוי, והרבה ילדים קטנים ביותר נשלחו אל הבימה... כמובן שנוצרה המולה רבתי בכל בית הכנסת, בנסיון להעביר את כל הילדים אל הבימה.
מאוחר יותר שמעתי מאחד הילדים שעמדו על הבימה, שבמשך כל העת בכה הרבי בכי נורא. הילד, שראה את הרבי בוכה, החל לבכות בעצמו... כשהרבי הבחין בכך, הוא הסתובב אליו וחייך. שמעתי בשם המזכיר הריל"ג, שאף פעם לא ראה את הרבי בוכה כמו אז, במשך כחמש דקות הרבי בכה ובכה ללא הפסקה.
לקראת סוף התפילה, הילדים כבר מילאו לגמרי את כל הבימה. הריל"ג משך את הסטענדער שמאלה לכיוון החזן כדי לתת מקום לרבי לעמוד מבלי שיקיפו אותו הילדים מכל עבר. אחר כך הזיז הריל"ג את הכסא לקצה הבימה והניח אותו כשגב הכסא כלפי הקהל. הרבי סימן לו לסובב את הכסא לצד השני, כדי שיוכל לעלות עליו.
כשהמצב נרגע והסדר חזר לשרור ב770, סימן הרבי בידו (השמאלית) לנגן "אבינו מלכנו", וגם הפעם עודד חזק בידו הימנית (פעמיים) לעבר הילדים. כמדומני ששרו אז "אבינו מלכנו" כמה פעמים. האווירה באותה עת ב770 היתה מחשמלת, אני זוכר שלידי עמדה קבוצה של בעלי תשובה שהתייפחו מבכי.
כשהתחיל ה'מארש', סימן הרבי בידו השמאלי על השטענדר לשיר, ואז החל הרבי לסדר את שולי הטלית על הכתפיים למשך זמן, לי זה היה נראה כאילו שהרבי מעונין לדחות את עליתו על הכסא… לאחר אולי דקה או שתיים, ניגש הרבי לכסא, הניח את יד ימינו על הסטענדער ועלה לאט על הכסא. הרבי לא מחא כפיים, אלא עודד ביד ימין בלבד. כל זה היה במשך כשתי דקות שלאחריהם הרבי ירד.
•
שנת תשל"ז התייחדה בכך שהיתה זו הפעם הראשונה בה הרבי אמר שיחה באמצע הקפות. בשונה משנה הקודמת, בה הרבי היה פוסע לכיוון הקהל בכל תחילת הקפה, בשנה זו נשאר הרבי לעמוד במקומו כשהוא שעון על הסטענדער ופניו לקהל. לעניות דעתי הסיבה היתה נעוצה בכך שהרבי הי' מצונן, ובקולו הק' היה נשמע שיעול כבד.
כשהגיעו להקפה ה', הרבי פסע קדימה והסתכל לעבר הגבאי רמ"פ כ"ץ, והתחיל לומר שיחה. המילים הראשונות שאמר היו: "אזוי ווי ס'איז הזמן גרמא צו פראווען הקפות אין חברון עיר האבות". הרבי דיבר על כך שחברון שייכת ללויים ועל כן להקפה זו ילכו הלויים וינגנו את המארש הידוע. לנו היה ברור שכל זה בא בהמשך למאורעות של ערב יום כיפור.
לאחר השיחה, לקח הרבי את הסידור והחל לקרוא את הנוסח בקול גבוה מאוד: "מלך עולמים הושיעה נא!" ובהמשך הקטע אף העלה הרבי את הטון עוד יותר, באמרו את המילים "סומך נופלים עננו ביום קראנו" בשאגה אדירה! אח"כ אמר הרבי בשקט את הפסוקים המופיעים בהמשך, ובינתיים התחילו כמה כבר להתחיל לשיר את המארש, כשאחרים צועקים שא!
כשסיים הרבי את אמירת הפסוקים, אמר הרבי "נו, המארש הידוע!", והחל לעודד מאד חזק. קרוב לבימה עמד יהודי נטול זקן שעשה בידו תנועות שמחה בדוגמת תנועות העידוד של הרבי, הרבי עודד לעברו כמה פעמים. דובר אז ב770 שאולי עידודים מיוחדים אלו במארש הם כ'השלמה' למארש דמוצאי יום הכיפורים שהיה די קצר…
גם למחרת בליל שמח"ת, היתה שיחה בעיצומם של ההקפות, בה הרבי כיבד בהקפה את כל אלו השייכים לצבא בהווה או בעבר. אני זוכר למשל את ר' זושא וילמובסקי ור' אברהם יצחק גליק ניגשים להקפה זו. הרבי אמר עוד פעם את הפסוקים מלך עולמים וכו', וכשגמר, לא ידעו מה לשיר. אחרים התחילו לנגן את המארש, ואז ציוה הרבי לנגן הושיעה את עמיך.
באחת מהשיחות בהתוועדות של יום שמח"ת, האריך הרבי לדבר על המבצעים, הרבי נתן כמה הסברים בענין המבצעים וחזר עליהם בטוב טעם. הביאורים היו כל כך יפים ומאלפים עד שחייכתי מרוב הנאה... לקראת סוף השיחה חייך הרבי חיוך רחב, והיתה לי הרגשה מסוימת שזה קשור אלי…
בהתוועדויות דשמח"ת ושבת בראשית, המשיך הרבי לדבר באריכות בענין הניסים באנטבה. בין השיחות, קרא הרבי לר' גרשון הענך כהן ממאה שערים, ושאל אותו על בקבוק יין מסוג מסוים האם שותים אותו בירושלים? והוא ענה שכן. אחר כך הורה הרבי, כידוע, לערוך הקפות בערי הקודש ירושלים וחברון. הרבי קרא לרב של כפר חב"ד ר' נחום טרבניק ע"ה ונתן לו שני בקבוקים, אחד מהם היה הבקבוק אודותיו ברר הרבי אצל ר' גרשון הענך כהן.
זכרוני, שבשעת מכירת המצוות, הרבי השעין את צדו השמאלי של הגב על הכסא, ועיין בספר ההערות על הזהר לאביו ז"ל. ראיתי על פניו של הרבי שהוא מתאמץ בלימוד, גבות עיניו הק' היו מכווצות בריכוז וראשו היה מאומץ. לפתע, אורו עיניו של הרבי באחת. באותו רגע, הרבי מיד השתעל. בעיני היה זה כאילו שהרבי מעונין לכסות על העובדה שהוא 'תפס' והבין את הנכתב שם.
•
בסוף החודש, זכיתי להיכנס ליחידות. לפני כן הדריכו אותי שיש לדפוק בדלת, לומר "שהחיינו" בקול, לנשק את המזוזה וכדו', אך מרוב פחד שכחתי מהכל… עם הכנסי אל החדר, שמתי לב שהרבי מתרומם מעט, הרבי כביכול התרומם בכדי להושיט את היד ולקחת ממני את הפ"נ, אך היה ניכר שרצונו הק' להתרומם מעט. אחר כך שמעתי מאנשים נוספים שביחידות הראשונה שלהם הרבי התרומם מעט.
הרבי לקח ממני את הפ"נ, הרכיב את המשקפיים על קצה האף והחל לקרוא. בפתק כתבתי שאני רוצה ללמוד בפריז (ברינואה) ואני מבקש את הסכמתו וברכתו הק'. בנוסף כתבתי את שמות בני משפחתי וביקשתי ברכה עבורם. הרבי נטל עיפרון וסימן קו מאוזן מתחת לענין הלימודים בשנה הבאה, אחר כך סימן הרבי קו מאונך לצד השם שלי ועוד קו לצד שמות בני משפחתי.
הרבי התחיל לדבר כשעיניו הק' היו עדיין נעוצות בפתק: "בנוגע וואס דו שרייבסט…" ואז הרים את עיניו הק', הביט עלי ושאל: "פארשטייסט אידיש?". התקשיתי לענות בפה והנהנתי בראשי לחיוב. הרבי המשיך: "בנוגע וואס דו שרייבסט וועגן א פלאץ צו לערנען, דאס דארפסט זיך א דורכרעדן די טעמים אויף דערויף מיט די הנהלה. אחר כך שאלני הרבי: "האסט געקראגן דולאר'ס ביי דער פארבריינגען?" הנהנתי בראשי לחיוב. הרבי פתח את המגירה והוציא משם דולר באמרו: "וועל איך דיר געבן נאך א דאלאר, זאלסט דאס אויסבייטן אויף פראנקן אויב דו וועסט גיין דארטן, אדער וואו דו וועסט גיין וועסטו דארטן אויסבייטן בכסף מדינה ההיא, מוסיף זיין א דאלאר און געבן אויף צדקה".
כאן החל הרבי לברכני:
"דער אויבערשטער זאל דיר בענטשען" - הרבי ניסח את הברכה באותן מטבעות לשון בהן השתמשתי בפתק, כגון "להיות חסיד ירא שמים ולמדן" ועוד. הרבי המשיך: "זאלסט לערנען בהתמדה ושקידה, דער טאטע און די מאמע זאלן האבן פון דיר חסידישע נחת און אלע זאלן האבן פון דיר נחת". להבנתי, במילים האחרונות הרבי ענה על בקשתי לזכות לגרום נחת רוח לרבי…
במשך כל הדיבור הנ"ל הרבי החזיק את הדולר בידו ובשלב זה הוא הושיט לי אותו. מהרגע בו לקחתי את הדולר עד לאחר שיצאתי מהחדר אינני זוכר שום דבר… ההתרגשות והיראה שאפפו אותי השפיעו על מוחי, וסיום היחידות פשוט נשכח ממני…
1
0
מאפשרים לכם לקבל
