תחילת הפרשה עוסקת במצות פרה אדומה, והתורה מתחילה פרשה זו במלים "זאת חוקת התורה". מצוה זו של פרה אדומה היא החוקה של התורה – זו המצוה בתורה שנחשבת לסמל של החוקים.

כידוע, מצוות התורה מתחלקות לכמה קבוצות, כאשר באופן כללי החלוקה היא ל'משפטים' ו'חוקים'. 'משפטים' אלו המצוות ההגיוניות, שאפשר להבין אותם גם לפי השכל המוגבל שלנו; ואילו 'חוקים' הם המצוות העל שכליות, ששכלנו מתקשה להבינן וקשה להבין אותם בצורה הגיונית.

מתוך ה'חוקים' הללו עצמן, הרי שמצות פרה אדומה תופסת את המקום הראשון, עד כדי כך שחז"ל אמרו כי שלמה המלך, שהיה חכם מכל אדם, כן הצליח לעמוד על טעמיהן של כל המצוות, כולל גם החוקים הבלתי הגיוניים. אולם כשהגיע למצות פרה אדומה וביקש להבין אותה – לא הצליח בכך ואמר "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני".

אולם מה שמעניין הוא שהתורה עצמה באה ומגדירה את המצוה הזאת כחוקה, והקב"ה אומר: "זאת חוקת התורה". הקב"ה אומר במפורש למשה רבינו: דע לך, שהמצוה זאת היא מצוה על שכלית. אי אפשר להבין אותה. לכאורה, לשם מה נחוצה הקדמה זו? התורה צריכה היתה לומר רק את המצוה עצמה, וכאשר אנו לבד ננסה להבין את המצוה ונראה שאיננו מצליחים – נדע מעצמנו שמדובר ב'חוקה' על הגיונית.

מדוע איפוא צריכה התורה עצמה לספר לנו שהמצוה הזאת היא "חוקה"? וכי מה נוגעת הגדרה זו לעצם קיום המצוה?

ב.

נקודת ההסבר היא כך:

זה וודאי שיהודי נדרש לקיים את כל המצוות כולן, גם את המצוות שהוא כן מבין וגם את המצוות שהוא לא מבין, ואסור לו חלילה 'לסרב פקודה' לרצון העליון של הקב"ה. ולכן ברור שיהודי צריך לקיים גם את המצוות שנקראים בשם 'חוקים' על שכליים.

אולם עם זאת, יכולים היינו לחשוב שאמנם צריך לקיים את כל סוגי המצוות, אבל יהיה הבדל בצורת הקיום: את המצוות שהם משפטים הגיוניים מקיימים מתוך תענוג ושמחה, מתוך הזדהות פנימית, אולם את המצוות שהם חוקים – צריכים אמנם לקיים, אבל הקיום הוא לא כל כך מושלם, מבלי הזדהות והסכמה פנימית. כי בגלל שלא מבינים אותם – הרי שיש כאן חוסר שלימות.

על כך אומרת התורה: לא. אין כאן שום חוסר שלימות. אדרבה – "זאת חוקת התורה", המצוה הזאת מוגדרת על ידי התורה עצמה כחוקה שאי אפשר להבינה. לא צריכים לראות בעיה בזה שלא מבינים, כי כך רצה הקב"ה: שאת המצוה הזאת נקיים מבלי לערב את השכל המוגבל שלנו אלא נסמוך אך ורק על רצון הקב"ה.

זה שיש מצוות שאפשר כן להבין אותם, לא עושה מהם יותר מושלמים ויותר נכונים. המכנה המשותף שעליו נשענים כל המצוות הוא אך ורק רצונו הבלעדי של הקב"ה, שהוא זה שברא את השכל ואת כללי השכל, והוא נעלה ונשגב לאין ערוך מכל זה. כאשר יש רצון של הקב"ה במצוה מסויימת – הרי שהתוספת של ההסבר השכלי אינה מוסיפה מאומה. איך יכול הסבר שכלי מוגבל להוסיף משהו על רצונו האין סופי של הקב"ה?!
אלא מה?

שבכל זאת, למרות שהקב"ה אינו זקוק להסברי השכל והוא נמצא הרבה מעבר להם לאין ערוך, בכל זאת יש מצוות שהקב"ה כן רצה שנבין. אולם אין בכך שום פגיעה וחוסר שלימות באותם מצוות שהקב"ה רצה שלא נבין.

אצל יהודי שמבין את גדולתו של הקב"ה, השכל לא אומר מאומה. אם הקב"ה רוצה שנקיים את המצוה – מקיימים בשמחה ובלב שלם. אם הוא רוצה שנבין גם את הסיבה – לומדים גם את הסיבה. אם הוא לא רוצה שנדע את הסיבה ורוצה שנקיים את המצוה בתור "זאת חוקת התורה", בתור חוקה על הגיונית – אדרבה. אם כך הקב"ה רוצה – סימן שתכלית השלימות של מצוה זו היא דוקא כאשר מקיימים את המצוה מבלי להבין!


מבוסס על לקו"ש חלק ח שיחה א' לפ' חוקת.