זה קרה בערב שבת קודש ט"ו אלול תשמ"ו. זה היה כמו היום. 

כשמגיע התאריך הזה איך אפשר שלא לחזור אל אותם רגעים קסומים ומלטפים, בהם ישבנו בבית ה'. באותו יום נסע הרבי לאהל וחזר רגעים ספורים לפני כניסת השבת. כששמעתי מרחוק את הסירנות של משטרת ניו יורק  ידעתי שהרבי מתקרב חזרה ל-770 ורצתי עם כמה מחברי מהפנימיה ב-749 כדי לראות את המלך, הרבי, מגיע.

בדרך כלל, כשהיה הרבי יוצא לנסיעה לאהל הוא היה מחלק מטבעות לצדקה, מנופף בידו לשלום ומתייחס במבטיו לאנשים שעמדו ברחוב כדי לראות אותו. כשהוא היה חוזר מהאוהל לעומת זאת, הוא היה יוצא מהרכב בזריזות, לא מסתכל על הקהל ונכנס לחדרו. באותן שנים, בתקופת המשפט והבעיות ברגל, לא היה הרבי יוצא לנסיעה ברכבו מהדלת הראשית אלא מהדלת הצדדית הסמוכה יותר למשרדו. 

עמדנו אז קבוצה קטנה של בחורים על המדרגות של הכניסה הראשית ל-770, כדי לראות את פני הקודש. לא רצינו לפספס שום תנועה. היינו רק כמה בחורים ועמדנו שם בשתיקה גמורה תוך שאנו מביטים על הרבי יוצא מהרכב בדרך לחדרו. 

הרבי פתח את הדלת של הרכב, התחיל ללכת ולפתע הסתכל עלינו והניף את ידו בעוצמה רבה כמעודד את השיר שלא שרנו... הבנו מיד את המסר שהרבי רוצה שנהיה בשמחה אבל בטרם הספקנו להגיב, הרבי כבר נכנס פנימה והדלת נסגרה. נותרנו קצת המומים ממה שראינו בלי להבין בדיוק מה קרה. לא היה זה דבר רגיל שהרבי מסתכל על אנשים כשהוא חוזר מהאהל, וזה היה חריג שהוא יעודד בעוצמה כזאת יוצאת דופן כמה בחורים שעומדים שם ואפילו לא שרים ניגון.

מה קרה כאן?

את התשובה לתמיהה שלנו קיבלנו למחרת בהתוועדות. הרבי דיבר בלהט על התייסדות ישיבת תומכי תמימים, ועל דבריו המפורסמים של מייסד הישיבה הרבי הרש"ב (שמחת תורה תרס"א. נדפסו בספר השיחות תש"ב ובלקוטי דיבורים חלק ד' בסופו) שהכריז שתלמידי התמימים הם חיילי בית דוד שתפקידם ללחום עם אלה "אשר חרפו עקבות משיחך". המילים האלה מקורם בפרק פ"ט בתהלים, והשנה (תשמ"ו) אמר הרבי, אנחנו מציינים פ"ט שנה ליסוד ישיבת תומכי תמימים!

"מכיוון שהשנה מלאו 89 שנים ליסוד הישיבה שתפקידה ללחום באלה אשר חרפו עקבות משיחך" - הוסיף הרבי ואמר -  "הייתי בטוח שכשאחזור מהאוהל סעווען סעווענטי וועט גיין כאדאראם"... את המילה כאדאראם לא הכרתי (כמו רבים אחרים) אבל הבנתי שהרבי מתכוון לומר שהוא ציפה ש 770 יהיה "על גלגלים"...

ולפועל? המשיך הרבי ונזף בנו: "שא שטיל"...לא ריקודים...לא שירה ואפילו לא ניגון חסידי….כיצד זה ייתכן?!

הרבי המשיך לגעור בנו על השקט בו הוא נתקל כשחזר ל-770 ואז הבנתי את פישרה של הנפת היד המפתיעה הזאת בערב שבת. הרבי הביט בנו התמימים, וציפה שנשיר ונרקוד לכבוד התייסדות הישיבה…

הרבי המשיך ושאל למה לא היתה התוועדות ואיפה היו כולם? איפה היו המשפיעים ולמה לאף אחד לא אכפת? הרבי בהחלט ציפה באותו יום שישי ש-770 יהיה כמרקחה והוא דרש מהציבור להשלים את החסר ולערוך התוועדות מיוחדת לכבוד התאריך החשוב הזה.

וכך, כל שנה כשמגיע היום הזה ואני נזכר בהנפת היד של הרבי אלינו, אותה מחשבה חוזרת וצפה: 

הרבי רוצה שנחשוב צעד אחד קדימה. 

למה הוא הניף אלינו את היד בכזאת עוצמה? כי הוא מצפה מאיתנו להרבה יותר. הוא לא רוצה חמישה בחורים שמסתכלים עליו. הוא רוצה שמחה אדירה. הרבי רוצה שביום הזה, יום ייסוד תומכי תמימים, היום שבו הרבי הרש"ב נתן לנו, חיילי בית דוד, את הכוח לנצח את המלחמה - נעשה התוועדות הראויה לשמה. 

המלחמה שאותה אנו צריכים להכריע לא נפסקה מאז. נהפוך הוא, היא רק התחזקה והתגברה. לצערינו אנחנו רואים היום למול עינינו את ההתמכרות המבישה לאנרגיה שלילית שהביאה עלינו תנועת ההשכלה והמודרניזציה. אנחנו רואים את כל המריבות המגעילות והשנאה הארורה שהביאו עלינו הפירות הבאושים של אלה "אשר חרפו עקבות משיחך".

כשמתבוננים היטב במצב אנחנו יודעים את האמת: הכל כבר מוכן לגאולה. הדבר היחיד שחסר זה אנחנו. אנחנו. אנחנו.

תלמידי הרבי. בוגרי תומכי תמימים. איפה אנחנו? מה איתנו? האם אנחנו עוסקים במלחמת בית דוד או האם נרדמנו?

נתבונן היום שוב בדברי הרבי, ניזכר בהנפת היד האדירה שלו באותו ערב שבת קודש, ונתמקד בתפקיד הברור שקיבלנו: לעשות ככל שביכולתינו להביא את הגאולה האמיתית והשלימה. 

לחיים לחיים. שבת שלום.