היה זה לפני תקופה, הגיע אליי יהודי בן שלושים וחמש לחייו וכך הוא סיפר לי: "אני נשוי מזה חמש עשרה שנה אנחנו ברוך השם חיים חיים טובים פחות או יותר, יש כמובן תקופות טובות יותר ויש  פחות אבל העגלה נוסעת, מידי פעם פנצ'ר אבל מתקנים את הפנצ'ר וממשיכים הלאה. אני עובד קשה לפרנסת הבית מבוקר ועד ליל, אבל מה לא עושים בשביל אישה שיש לך בבית ושישה ילדים מתוקים שהבאת לעולם.

הכול היה נמשך כרגיל עד שאשתי אמרה לי יום אחד שרצונה לדבר איתי משהו מאוד חשוב, בשעה שהילדים כבר ישנים. ישבתי עם אשתי באותו הלילה והיא פתחה בשיח כואב: 'תשמע, אני מאוד מעריכה אותך ומכבדת אותך אבל יש משהו שאנחנו חייבים לדבר עליו. אני בחיים לא התערבתי לך בחיים הרוחניים שלך, כמה אתה מתפלל ולומד זה לא העניין שלי, העניין שלי להיות אישה טובה ולכבד אותך וזה מה שהשם רוצה ממני.

אבל הכול היה טוב ויפה כאשר הילדים שלנו היו קטנים זה עבר איכשהו אבל עכשיו כאשר הילדים כבר גדלו, לדעתי אני חייבת להגיד לך.
הם לא רואים כל דוגמה טובה של אבא ששומר תורה ומצוות. אתה לא קם לתפילות לא מתפלל במניין, לא לומד שיעור תורה. הם רואים בבוקר שאתה קם, מניח תפילין חמש דקות ורץ לעבודה. 

בשבת בבוקר אתה קם ב-11 הולך לתפילה לעשרים דקות וחוזר עם כולם.

ויש עוד דברים שמפריעים לי בקטע הרוחני: הם לא כל כך רואים אותך מברך ברכת המזון, או סתם ברכות, וכשהם כבר זוכים לראות הם רואים ברכת המזון במקסימום דקה וחצי - וסיימת.

אתה יושב עם האייפון שלך שעות וגולש וזה לא ממש מוסיף לילדים בקטע הרוחני.

תמחל לי שאני ככה אומרת לך בפנים ודוגרי אבל זה ממש קשה לי ואני רואה שזה משפיע על הילדים לרעה בקטע הרוחני.
אני חייבת להגיד לך', סיימה אשתי את השיחה, 'אני שוב אומרת לך אין לי שום תלונה עליך בתור בעל, אתה אדם מדהים ואיש מקסים, אתה מכבד אותי אוהב אותי ואבא מקסים לילדים שלנו.

אבל בקטע הרוחני, שוב, לא שאני מתערבת לך מה לעשות זה עניין שלך עם בורא עולם... אבל תשתדל בקטע הרוחני אפילו למראית עין רק בשביל שיראו הילדים'.
תקשיב מרדכי אני אדם שמאוד אוהב את אשתי ואת הילדים וגם את השם יתברך אני מאוד אוהב רק שיש לי קשיים שנים ארוכות בקטע הרוחני. 
אבל החלטתי לעשות משהו עם עצמי בשבילי, בשביל אשתי והילדים שלי.

אשתי בחיים כמעט ולא ביקשה או התלוננה על כלום, ואם היא אמרה לי את מה שהיא אמרה סימן שזה מאוד מאוד מפריע לה.

אתה לא צריך לתשאל אותי כלל אני אספר לך לבד איך הכול התחיל.

לצערי אין לי ראש חזק, אני לא תלמיד ולא חכם. מה שאני זוכר עד היום שאותי חינכו איפה שלמדתי שרק מי שהוא לומד רציני אז הוא שווה משהו ואם הוא לא לומד אז הוא לא שווה כלום, אותי חינכו שרק מי שיושב ולומד רציני מהבוקר ועד הלילה אז הוא אדם חזק רציני ושווה משהו ואם הוא לא לומד שטייגען רציני אז הוא אפס, לא שווה כלום.

אני שהיה לי ראש בינוני ומטה התקשיתי מאוד בלימודים וכך תמיד היה לי קשה ללמוד בקצב של הישיבה ושל רוב חבריי.
וכך הייתי תמיד מתהלך בהרגשה שאני לא שווה כלום.

וכך לאט לאט התחלתי לזלזל בתפילות ובברכות. אמרתי לעצמי מילא אני לא שווה כלום, מילא אני לא רוחני, מילא בעיני השם יתברך זה כלום זה אפס, אז מה זה עוד ייתן שאני אברך או אתפלל במניין.

מה זה יעזור אם אני אשמור על העיניים שלי מראות ברע.

ככל שעברו השנים הגעתי לגיל השידוכים, כל חבריי שהיו בישיבה מהלומדים ברצינות הם קיבלו שידוכים טובים - אפילו שלפעמים ידעתי שבמידות שבין אדם לחברו הם באמת אפס אפסים.

בחורים קיבלו דירות לפי השטייגען שלהם.

וכך זה גרם להרגשת הנחיתות שלי יותר ויותר.

עד שממש אין לי שום קשר לדבר רוחני, לא מרגיש בזה טעם ושמחה.

הרגל נעשה טבע וכך זה נהפך לחלק מחיי שאני לא לומד ובקושי מתפלל, רק מניח תפילין שומר שבת וזהו.

אבל אולי זה משמיים מה שאשתי עוררה אותי עכשיו.

שאני אדע מה קורה איתי".

כל כך ריחמתי על אותו יהודי יקר שישב מולי, בגלל חינוך לקוי חייו הרוחניים והקשר שלו עם הבורא נהרסו.

*

וזו בדיוק הבעיה שהוא לא הראשון ולצערנו כנראה גם לא האחרון עם אותה הבעיה.

מי שיש לו מספיק ראש טוב, מי שמסוגל לשבת וללמוד הרבה שעות, הוא שווה משהו הוא בחיר האלוקים. ומי שלא - אז הוא אפס...

כמה פעמים כבר שמעתי מבחורים ואברכים שאמרו לי את אותם המשפטים הכואבים.

לא לכולם יש להם את אותו הראש, וגם  ישנם כאלו שיש להם אומנם ראש טוב בלימוד אבל אין להם את היכולות הנפשיות לשבת וללמוד יום שלם.

וכאשר אתה מחנך שרק מי שיושב ולומד הוא שווה משהו ומי שלא הוא לא כלום אז איך אתה רוצה שירגישו אותם בחורים?!

אפילו שאתה לא אומר בפירוש שהם אפס אלא אתה נותן את ההרגשה שרק מי שיושב ולומד רציני הוא נחשב ורק הוא נחשב.

אז מי שלא מסוגל לשבת וללמוד מבין לבד שהוא ההפך מכך. 

במקום שיחנכו שכל דבר קטן ואפילו  קטנטן שיהודי עושה, נחשב בשמיים כדבר כביר ועצום ויש להשם יתברך נחת רוח עד אין סוף מזה.

האר"י הקדוש אמר שבימינו אנו אפילו מעשה קטן מאוד של יהודי שווה יותר ממה שעשו גדולי התנאים והאמוראים בגלל חשכת הגלות הנוראה.
והאר"י הקדוש אמר זאת כבר בדורו ועל אחת כמה וכמה בדורנו.

שיחנכו שאפילו חמש דקות של תורה, דקה של לימוד תורה, אין ערך לשוויים.

אמר הרבי מוהרש"ב שאדם שיהיו לו במשך שבעים שנה בני חיי ומזוני רוויחי עם ארמונות והיכלות אין לדבר כל ערך לגבי הזכות שיש לו בנשיקה אחת בספר תורה.

כאשר אתה מחנך שכל דבר הכי קטן ביותר שווה, וזה גם האמת שהדבר הרוחני הכי קטן שהאדם עושה יש לו ערך ויש להשם נחת רוח מזה.

אז כל הבחורים והאנשים שהם לא מרגישים הכי חזקים בלימוד יעשו וישתדלו לעשות ככל אשר ביכולתם כי הם לא ירגישו שהם אפס ושהם כלום.

וכאשר אדם עושה דברים מתוך אור ושמחה כי הוא יודע כמה זה חשוב בעיני השם אז הוא בסוף יעשה הרבה יותר ממה שהוא מסוגל.

אותו אברך הבאתי לו לקרוא את הספר "אז תתחזק" ששם כתוב עד כמה כל המצווה הכי קטנה כמה היא חשובה ואמרתי לו תתחיל ללמוד רק חמש דקות ביום.

אני יכול להגיד לכם שעברה כחצי שנה מאז ואותו יהודי לומד בכל יום למעלה משעה ברצף, מתפלל במניין מתוך חשק ושמחה, והכי חשוב מוצא רגש של קירבת אלוקים. הוא כבר לא מרגיש אפס מאופס והוא מבין את הערך של כל דבר הכי קטן שהוא עושה.

ניגשו אליי אנשי חינוך ושאלו אותי מדוע יש נשירה של בחורי ישיבות?  אמרתי להם: 

דבר ראשון - מסגרת, כאשר תיקח את הבחור הכי טוב ולא תציב לו מסגרת שתשמור עליו אז הוא...

דבר שני - בסופו של דבר בחור עושה מה שכיף לו.  

*

ונקדים להסביר על פי התאוריה הידועה של עונג וכאב.

בכדי שנוכל לבצע שינוי ננסה קודם להבין מה גורם לנו לבצע פעולות בחיים? למה בעצם יש אנשים שנורא אוהבים לאכול בשר ויש אנשים שלא יכולים לסבול בשר?

מה גורם לאדם מסוים לחבב ספורט ולאדם אחר לשנוא ספורט? מה בעצם הלך החשיבה שלנו שגורם לנו לאהוב דברים מסוימים ולהימנע לחלוטין מדברים אחרים?

על פי תורת הפסיכולוגיה מה שמניע את בני האדם הוא עונג וכאב. מה זה בעצם אומר? כאשר אדם נדרש לבצע פעולה, לא משנה מה היא. הוא מבצע במוחו הערכת מצב זריזה האם פעולה זו תגרום לי עונג או כאב? ולפי תוצאת אותה הערכה שהוא מבצע לעצמו הוא מחליט האם לבצע את אותה פעולה או לוותר.

כאשר בחור יהיה בלי ישיבה ויש לו פחות עונג מרוחניות מתורה ומצוות אז כאשר תהיה לו הזדמנות אז הוא יחפש השם ישמור עונג אחר שהוא לא בסדר ולא רוחני.
כאשר נצליח להחדיר בליבותיהם שרוחניות זה כיף ועונג שההתניה שלהם לרוחניות ולמצוות תהיה עונג ולא כאב אז כאשר יגיע להם שעת ניסיון הם יותר יוכלו להתגבר על היצר הרע שלהם.

אבל כאשר מוחדר בבחור רק פחד ואימה ולא הצלחת להכניס בליבו חשק ותאווה לשמירת המצוות אז כאשר תגיע שעת ניסיון ח"ו יהיה לו קשה.

להגיע למצב של קבלת עול שכך אלוקים אמר וזהו בלי עונג זו עבודת השם אמיתית. אבל השלב הראשוני זה להחדיר עונג מרוחניות וכאב מהעדר רוחניות.

ואחת הדרכים להכניס באנשים עונג מרוחניות היא: לדבר איתם עד כמה הם שווים בכל מעשה קטן שלהם ועד כמה כל התגברות היא שווה בעיני בורא עולם.

*

פעם הגיע אליי אברך שהיה צופה בסרטים, בלשון המעטה לא של גרובייס, ובדרך כלל יש בסרטים דברים לא הכי... אז אמרתי לו כאשר אתה נתקל בקטע לא טוב דבר אחד תעשה, תעצום לשנייה אחת את העיניים שלך ורק תגיד: "אבא זה בשבילך, אני אוהב אותך".

הבאתי לו מכל מיני ספרים קדושים עד כמה חשובה ההתגברות הכי קטנה ואפילו הקטנה ביותר בעיני השם יתברך ואיזה שכר הוא יקבל על זה.

אני יכול להגיד לכם שהיום אותו יהודי בסייעתא דשמיא לא רואה בכלל סרטים הוא השתחרר מזה לגמרי. 

שבת שלום מלאה אור, אהבה, קדושה ואמונה לכל עם ישראל הקדושים.

לתגובות: [email protected]