מבט ה־100

עמדת היהדות החרדית על גבולות ארץ ישראל במהלך מאה השנים האחרונות

על רקע רעיון החלת ה'ריבונות' על חלק מארץ ישראל - המצויה ברשות ישראל - שראש הממשלה העלה והוריד מסדר היום, בהתאם למתווה של נשיא ארה"ב מר טראמפ, תכנית הכוללת גם אפשרות להקים מדינה לערבים על חלקים ביהודה ושומרון. יצאנו לבדוק ולסרוק את התייחסותה של היהדות החרדית הנאמנה להשקפת התורה שאינה משתנה חליפות לבקרים, ומעניקה מבט מרחיב על מהותן של דברים.

אמנם בהיסטוריה הארוכה של 3330 שנות קיומו של עם ישראל מאז היותו לגוי (במעמד הר סיני) - היסטוריה של 108 שנים הם לא הרבה. אבל תנועת אגודת ישראל שנוסדה בשנת תרע"ב, היא התנועה החרדית היחידה והוותיקה ביותר בעם ישראל, הפעילה בעולם היהודי מאז ועד ימינו. וממילא אגודת ישראל בת ה־108 מהווה גם האורגן היחידי של שומרי התורה בעם ישראל, המתמודד עם כל שאלות של עם ישראל העולות על הפרק יום יום, והחלטותיה והתנהגותה מבטאות את עמדת היהדות החרדית העולמית במאה השנים האחרונות. לכן, הסתכלות בדברי ימיה לא נראים כ'היסטוריה', אלא כמבט על הפעילות מההיבט הכלל־ישראלי, לאורך ציר הזמן של 100 השנים האחרונות. עד שניתן לקבוע, שסריקת התייחסותה ההיסטורית של אגודת ישראל בכל שאלה עכשווית, היא לא רק מעניינת, אלא פשוט נדרשת, בכל ניסיון למצוא את הגישה הנכונה לפתרון.

כמובן, שכמו לאורך כל שנות אגודת ישראל, פשיטא שההחלטות המעשיות של 'עשה ואל תעשה' - יתקבלו גם עתה ב'שלחן גבוה' של מועצת גדולי התורה. יחד עם זאת, הקדשנו זמן רב ובדקנו את הארכיונים של אגודת ישראל כמו את העיתונים המרכזיים שיצאו לאור ברחבי העולם היהודי עד ימינו, מעת שאומות העולם העלו את שאלת ארץ ישראל בעולם היהודי ועד הנה. 

הפעם הראשונה שאומות העולם שאלו את נציגי העם היהודי על גבולותיה של ארץ ישראל, היה בשנת תר"פ. כשנציגי האומות המנצחות במלחה"ע הראשונה התכנסו בועידת סן־רמו באיטליה, וביקשו להקים לעם ישראל את ביתו הלאומי. אמנם ה'נציגים' של העם היהודי שעמדו אז בפני נציגי האומות, לא היו כאלה שהעם היהודי בחר בהם, ורובו של העם אף לא התהדר ב'נציגים' שכאלה. אבל נציגי התנועה הציונית הם שעמדו באותו פרק מול אותם הגוים, והם התוו להם את הגבולות 'לפי מיטב זכרונם היהודי' וגבולות אלו התקבלו בהחלטת האומות.

בקרב המוני עם ישראל התקבלה החלטת האומות הנ"ל בשביעות רצון כללית, שכן באופן כללי תאמו גבולות ההחלטה עם הגבולות שנכתבו בתורה. מה גם שרבבות היהודים שעלו לארץ ובנו את חורבותיה במשך אלפי שנות הגלות, לא נזקקו לבירורי הגבולות של אומות העולם. כי כדי לדעת את המקומות בהם אפשר לקיים את המצוות התלויות בארץ - חקרו בתורה וממנה ידעו את גבולות הארץ. 'להלכה ולמעשה' גם לא נזקק עם ישראל 'לברר' את זהות השולט בארץ ישראל, אלא לאורך כל שנות הגלות, ככל שהשלטונות ששלטו בארץ אפשרו את יישוב ארץ ישראל, כך המשיך העם היהודי להשתדל בבנין הארץ ויישובה.

ההתנגשות הראשונה בין העם היהודי עם גבולות הארץ של הגוים, היה בשנת תרצ"ו. כששלטון המנדט הבריטי החל לחוקק חוקי הגבלה על מספר היהודים שיורשו להתיישב, ועל תחומי הקרקעות שבהם לא יוכלו היהודים להקים ישובים.

מרכז אגודת ישראל בא"י, מבלי להתחשב בפוליטיקה של השלטון המנדטורי, ומבלי לדון אם יש לשלטון זה דין של 'דינא דמלכותא' - יצא בהכרזה פומבית ב'גילוי דעת' שפורסם בעמודו הראשון של ה'קול ישראל' עיתונה הרשמי של התנועה, (גליון יג שבט) בה הכריזו בפני העולם כולו – כלשון ההודעה – שהגבלות כאלה הן 'רק צרות עין בהגדלת הישוב היהודי בארץ ישראל' (סעיף ה). וכידוע בשעה שנכתבו דברים אלה לא היתה בעיה של מצוקת קרקעות, ובשנת תרצ"ו עדיין לא היתה הדרישה הגדולה של הגלויות להתיישב באר"י, ועם־כל־זה קבעו שהגבלות הגוים בהגדלת הישוב היהודי בארץ ישראל הן 'צרות עין'.

בגילוי דעת זה, שהתפרס על 10 סעיפים. בא לידי ביטוי לראשונה עמדת אגודת ישראל כאורגן של שומרי התורה, שאין לכל אומה ולשון יכולת לקבוע גבולות לישוב ישראל בארץ ישראל. כפי שנאמר שם (סעיף ז) אגודת ישראל מצהירה, שזכויות עם ישראל על ארץ ישראל, הן קדומות ומובטחות לו מאת מלך מלכי המלכים, אדון הארצות והמדינות. ואין הן יכולות להנטל ממנו על ידי הגבלות והכבדות.    

הכרזה זו לא התחשבה כאמור, בשום שיקול פוליטי של השלטון הנכרי, או אינטרסים של המפלגות הציוניות. אלא קבעה את העמדה התורתית, שנושא גבולות הארץ אינם נתונים תחת סמכות אי מי שהוא, ואין אפשרות לנהל בהם מו"מ לא עם הגוים וגם לא עם היהודים.

התעוזה הראשונה של חלוקת ארץ ישראל, לאומה נוספת מלבד עם ישראל, היתה בשנת תרצ"ז. אמנם מבחינה פורמלית, היתה זאת הועדה המלכותית של המנדט הבריטי 'ועדת פיל' - שהציעה לקצץ מגבולות אר"י ולקבוע גבולות שרירותיים לעם ישראל בארצו. אלא שנשיאה של אגודת ישראל מורנו רבי יעקב רוזנהיים, גילה בפומבי את האמת, שהנציגים החילוניים מתנועת הציונות - הם שיזמו את רעיון העוועים של חלוקת הארץ!

כפי שפורסם בעיתונה של אגודת ישראל בטשערנוביץ (דאס יודישע ווארט, מיום כ' אלול תרצ"ז), במסגרת הדיווחים על דיוני הכנסיה הגדולה. בדיווח הנרחב על המושב השני של הכנה"ג, נאמר שם (בתרגם חפשי מאידיש) "חלוקת א"י קובע הנשיא ר"י רוזנהיים, לא הגיעה מצד אנגליה ואינה המצאת הועדה המלכותית. ההצעה הגיעה מהצד היהודי מצידם של הציונים, שהם מעוניינים בחלוקת א"י מנקודת מבט פוליטי מפלגתי".

רק 70 שנה לאחר הגילוי של ר"י רוזנהיים, פרסם ההיסטוריון פרופ' מ. חזן מאוניברסיטת תל־אביב, בשנת תשס"ט את ספרו 'מתינות' - בהוצאת ה'מכון לחקר הציונות'. בו כותב מפורשות (עמוד 208) שהיה זה הנציג הציוני ליד חבר הלאומים בפאריז ד"ר יעקובסון, מראשי ציוני רוסיה, שתמך בתנועה הלאומית הערבית, ומתוך רצון לראות את הציונות מעניקה שוויון זכויות לערבים... הגה את רעיון החלוקה והעלה זאת לראשונה בפני הגוים.

בז' טבת תרצ"ז, הושמעה לראשונה בפני אותה 'ועדת פיל' "קול התורה המקודשת", מפי רבה של אגודת ישראל והעדה החרדית מרן מהרי"ץ דושינסקי, שהופיע בראש משלחת האגודה שכללה את הר"מ בלוי, ד"ר ברויאר ור"ז פישר־שיין. כפי שדווח בעמוד הראשון של עיתונה של אגודת ישראל בא"י 'קול ישראל' (גליון י' טבת תרצ"ז) אמר מרן זצוק"ל: "כל התורה כולה מעידה שהקב"ה כרת ברית לא ינתק בין עם ישראל וארץ הקדושה, יותר ממחצית מצות התורה הן תלויות בארץ וא"א לקיימן בחו"ל" ו"בשם עם התורה – ביקש. שלא תעשינה כל הגבלות בעליה וברכישת קרקעות, להקים בארץ זו הנבחרת מאת ההשגחה העליונה, בית נכון לא רק לעם ה' כי אם גם לתורת ה".

בהחלטות ועדת פיל על חלוקת הארץ, שפורסמה בשלהי תמוז תרצ"ז, נוצר לראשונה קשר פוליטי עם השאלה ההלכתית. כי 'החלוקה' הבטיחה לראשונה הקמת ממשלה יהודית בחלק מאר"י, ועם ישראל הועמד בפני השאלה: האם לוותר על חלק מאר"י לצורך הקמת מדינה חילונית של יהודים?

עוד בטרם שהועדה פרסמה את החלטתה, הופיע מרכז אגודת ישראל באר"י ב"הצהרה גלויה" ב'קול ישראל' (גליון כה אייר) "על דבר גזירת ארץ ישראל לחלקים (קנטונים או מדינה יהודית ומדינה ערבית)" באותה הצהרה האומרת ש"אגדת ישראל בארץ ישראל דוחה בהחלט כל נסיון של התנקשות נוספת בשלמותה של ארץ ישראל. תקות העם קשורה אל כל אר"י לגבולותיה עפ"י התורה, וכל נסיון של צמצום חדש בגבולות הארץ היא התנקשות בזכויות האומה על ארץ ישראל" - מתייחסת ההצהרה במפורש אל הקשר הדואלי של חלוקת הארץ מול ריבונות יהודית, וקובעת שני תנאים לכך: שלמות הארץ, ושלמות התורה! כפי הנאמר שם: "היהדות החרדית היתה יכולה רק אז להסכים למדינה יהודית בארץ ישראל כלה, אם היתה אפשרות שהחוקה היסודית של מדינה זו תבטיח את שלטון התורה".   

בהמשך השנה בחודש אלול, התכנסה הכנסיה הגדולה השלישית של אגודת ישראל במרינבד, שבה השתתפו מאות אדמורי"ם וראשי ישיבות, רבנים וצירים מעשרים ושתים ארצות, ושם למעשה הונחה השאלה בפני גדולי תורה וראשי הצבור החרדי מכל העולם.

את סערת הרגשות בכל תפוצות הגולה לקראת דיוני ה'שלחן הגבוה' בכנה"ג, מבטאים העיתונים האגודאיים, שהופיעו במדינות השונות באירופה. ה"דאס יודישע טאגבלאט" שהופיע בורשא ועמד תחת השפעתו הישירה של מרן ה'אמרי אמת' מגור, ה"דאס ווארט" שהופיע בווילנא תחת הכוונתו של מרן הגרח"ע, ו"דאס יודישע ווארט" שהופיע בטשרנוביץ ועמד תחת השפעת מרנן  צדיקי בית ויז'ניץ ורוזין. לצד מאמרי עמדה שכתבו הוגי דעות בכל אחד מעיתונים אלה, הועתקו ותורגמו לאידיש גם מאמריהם של הוגי דעות אגודאיים שהופיעו בגרמנית ב"איזרעליט" שבפרנקפורט, וגם מאמרי רבי משה בלוי שהופיעו בלשה"ק ב"קול ישראל" שבירושלים, תורגמו לאידיש, כמעט כסדרן, בעיתונים אלה.

שורש הסערה היה נעוץ במצבו של העם היהודי בכל מדינות אירופה, שכבר חשו את האנטישמיות. שורת הגזירות הכלכליות והתפרעויות הרצח שבשנת תרצ"ז התבטאו במיוחד בקרב יהודי גרמניה ופולין, אבל גם יהודי ליטא ורומניה כבר חשו את האדמה הבוערת. ובפי כולם נשאלה השאלה הקריטית האם לפי דעת תורה יש לקבל את הצעת החלוקה או לדחותה.

למעלה מחודש לפני מועד כינוסה של הכנה"ג, אנו כבר מוצאים ב'דאס ווארט' הווילנאי מיום א' אב, את הכותרת "פראגע פון אידישער מלוכה פאר דער אסיפה פון דער מועצת גדולי התורה" - שאלת המדינה היהודית בפני מועצג"ת. שם בהמשך נאמר (בתרגום חפשי מאידיש):  "היות שכבר ברור עכשיו שהצעות הועדה המלכותית בנוגע להקמת מדינה יהודית בא"י יונחו גם בפני הצד היהודי, הכין ועד הפועל של אגו"י בלונדון את כל החומר שיונח בפני האסיפה הגדולה לקראת ההחלטה של מועצת גדולי התורה העולמית, שתתקיים בכנסיה הגדולה. כל יחסה של היהדות החרדית של יהדות העולם כלפי הצעות הועדה המלכותית, יהיה תלוי בהחלטות של אותה מועצג"ת".

שבוע לאחר מכן, בגליון מיום ח' אב, תחת הכותרת "עקזקוטיווע פון די וועלט-אגודה וועגן די גרעניצן פון ארץ ישראל" - ועד הפועל העולמי של האגודה - אודות הגבולות של ארץ ישראל. מספר ה'דאס ווארט' (בתרגום חפשי מאידיש): "ועד הפועל של אגודה העולמית החליטה, שהחלטות הועדה המלכותית בנוגע לשאלת גבולותיה של אר"י מציבות פתרון כואב ערכי ורציני לבעיית אר"י. לכן נדרשת התייחסות נוקבת של כל החלקים האחראיים של העם היהודי, בין אלה שמצויים במסגרות התנועה הציונית ובין אלה שמחוצה לה. אי לכך הוחלט להציב את הבעיה בפני הכנסיה הגדולה. אולם צורת החלוקה מחייבת להביע את האכזבה העמוקה ברוחו של העם היהודי, כי בכל מקרה חייב להשמר הקשר בין היהדות וירושלים וראשית כל חשוב למצוא דרכים וליצור אמצעים להקים את המדינה היהודית על יסוד התורה שתאפשר לעם היהודי לשמור על תפקידו בארצו.

מבין שלל הדעות שפורסו בעיתונים הללו מעניין לציין מ'דאס יודישע טאגבלאט' הוורשאי, מיום כ"ט אב. את ניתוחו של ד"ר מנחם לנדא, שהיה ציר בכנסיה הגדולה הזו, שבמאמרו "ארום דעם פיל-באריכט" - מסביב לדו"ח פיל - הוא מנתח את נימוקי ועדת פיל לרעיון החלוקה, והוא זה שהטיב לחזות את הצפוי. בכותבו: "ההנחה הראשונה של הועדה היא: שחלוקת הארץ לא תפתור את הסכסוך בין היהודים והערבים,  אלא להיפך. הם יוצאים בהנחה שהסכסוך בהכרח עוד יחמיר בעתיד, וכל הרעיון הוא רק לדחות את ההכרעה ולהרוויח כמה שנים של שקט. על כך הוא שואל, אם כן 'מה הועילו חכמים בתקנתם?" אכן, מדהים לראות שהעיתון האגודאי היה הראשון! שבניתוח הגיוני ראה כבר אז את 'שיטת הסאלאמי' של ישראל מול הערבים, שלא משנה כמה שנוותר מחלקי הארץ המובטחת - תמיד הצד היהודי נשאר חייב...

לקראת כינוס הכנה"ג, הלכה וגברה סערת הרוחות בעולם החרדי. בכל מדינה נערכו בחירות לבחירת הצירים שייצגו את בעיות החרדים שבכל מדינה ומדינה. כי מצוקת יהודי פולין וגרמניה שכבר חשו את נחת זרועם של הכנופיות הנאציות, לא דמתה למצבם של יהודי ליטא ורומניה שהיו עדיין בשלווה יחסית, או אל מצבם של יהודי ארה"ק שלצד היותם נפגעים ישירים מהחלטות הועדה, גם גורל קיומם היומיומי, היה תלוי במצבם של יהודי אירופה. לכן נדרשו כל חברי האגודה בכל קהילות העולם, לבחור בהקפדה את נציגיהם, והעיתונות האגודאית בעולם דיווחה על ההכנות לבחירת הנציגים שיביאו את עמדת הצבור בפני גדולי התורה באופן הברור ביותר.

ישיבה היסטורית * 7 שעות דיון סודי * השתתפות נציגי המדינות

* אין חוקה זולת חוקת התורה

מבלי להזדקק לסופרלטיבים, אותה ישיבת מועצת גדולי התורה שנערכה ב־י"ז אלול, במושב ה־3 של הכנסיה הגדולה ה־3. זכתה, וכבר בשעתה הוגדרה בעיתון היומי האגודאי 'דאס יודישע טאגבלאט' הוורשאי (בשעתו, היה זה היומן האגודאי היחיד בעולם) כ'ישיבה היסטורית' - ועד היום היא מוגדרת כאירוע היסטורי.

מלבד שלקראתה התאספו כל הגדולים, כל הנציגים, וכל המומחים, מכל המדינות מכל הקהילות. גם הועלו בה כל השיקולים, ונידונו כל הצדדים, וגם הוקדשו לה כל השעות הדרושות עד שנתקבלה ההחלטה. והיא אכן יצרה את ההיסטוריה, כי מאז כבר 83 שנה, החלטות אלו נשארו חרותות - עד היום.

רק מעטים יודעים שמלבד הדיון המעשי בשאלה אם לקבל או לדחות את הצעת חלוקת הארץ, שהמועצה פסקה את ההלכה, שאסור לוותר על אף שעל מגבולות הארץ, גם פסקו את ההלכה שבעצם הקמת מדינה יהודית אין בה משום הפרה של 'שלוש שבועות', כאשר הרה"צ מסדיגורה ציטט את האבני נזר (יו"ד סי' תנ"ו) "שאם יותן רשות לכולם לעלות לא יהיה שבועה דרש"י פירש בחומה יחד ביד חזקה ואם ברשות אין זה ביד חזקה". אלא שלצד ההלכות, גם קבעו גדולי התורה את הדרך, איך ומתי יכולה יהדות התורה להסכים ליצירת מדינה היהודית, כאשר היתנו את ההסכמה התורנית, בכך שהתורה צריכה להיות חוקת המדינה.

הסכמות אגודת ישראל להקמת המדינה בתש"ח - בהתאם

המדינה בלי חוקה

לקראת הדיון באו"ם בהחלטות ועדת אונסקו"פ, שפורסמו בט"ו אלול תש"ז, כשראשי התנועה הציונית נאלצו לפי דרישת האו"ם להגיע להסכמת אגודת ישראל בהיותה הארגון הפוליטי של הצבור החרדי, והיא הרי דרשה שחוקת התורה תהיה חוקת המדינה - נמנעו ראשי הציונים מלקבוע 'חוקה'! כפי שכתבו במכתב ה'סטטוס-קוו' המפורסם מר"ח תמוז תש"ז: "...על מבוקשכם בדבר הבטחת עניני האישות, השבת, החינוך והכשרות במדינה היהודית לכשתקום בימינו ...שמענו ברצון שאתם מבינים שאין שום גוף מוסמך לקבוע למפרע חוקת המדינה, ושהמדינה תהיה בתחומים מסוימים בת־חורין לקבוע את חוקתה ומשטרה לפי רצון אזרחיה. יחד עם זאת מעריכה ההנהלה את תביעותיכם..." ולכן הם פירטו בהמשך המכתב את צורת המילוי של דרישות הדת הבסיסיות שתבעה אגודת ישראל בהתנהלות המדינה.

מכתב המתפרסם לראשונה - ההסכמה בשנת תש"ח בנוגע לגבולות - מתוך הכרח

אחרי החלטת עצרת הכללית של האו"ם בי"ז כסלו תש"ח (29 נובמבר 1947), שבה החליטו האומות ברוב דעות על תכנית החלוקה והקמת מדינה יהודית. הסכימה הנהלת הסוכנות לקבל את תכנית החלוקה, תוך הסכמה שבשתיקה של נציגי אגודת ישראל, אחרי שדרישותיה בשטח הדת הובטחו כאמור. אבל באמצע מלחמת השחרור, אחרי שכבר הוכרזה מדינת ישראל, וירושלים נותרה מחוץ לגבולות המדינה. ריכזה אגו"י את כל הגופים הציבוריים בירושלים, ופנתה בכ"א סיון אל ראש הממשלה במכתב דרישה מיוחד - המתפרסם כאן לראשונה - בנוגע לגבולות הארץ. בה ציינה אגו"י במפורש שכל ההסכמה שלה למדינה יהודית - שלא על כל חלקי אר"י - ניתנה מתוך הכרח! כאמור שם בסעיף 2: "גם בהכרזת המדינה העברית וגם בכל הפעלות בקשר עם ביצועה וביצורה של המדינה לא התיחסו באי כח הנהלת הסוכנות לדעה, כי הגבולות שגבלו אנשי אונ"א למדינה עומדים בסתירה לגבולות של כתבי הקדש וכל ההיסטוריה שלנו וגם צרכיה החיוניים של העם אלא שקבלנו אותה בתור הכרח"  

החלת החוק על כל חלקי ארץ ישראל

בעקבות דרישה זו, נחלץ ראה"מ שכיהן אז גם כשר הבטחון, וביום כ"ו תמוז, מיד אחרי שהוכרזה 'ההפוגה השניה' במלחמת השחרור - בי"ג תמוז - פרסם את מנשר צה"ל מס' 1. בו קבע, שבכל השטחים בירושלים שצה"ל מחזיק בהם - חל עליהם משפט מדינת ישראל, וחודש לאחר מכן בכ"ח אב פרסם שוב את המנשר, שאח"כ גם נקבע בחוק, בו נאמר: "הואיל ושטחים שונים בארץ־ישראל הנם בחזקתו של צבא־הגנה לישראל משפט מדינת ישראל חל על השטחים המוחזקים". כך, למרות שבתחילה קיבלה התנועה הציונית את תכנית החלוקה, כאשר הגיע השלב של הביצוע בפועל, נקבע באופן רשמי שמדינת ישראל אינה מקבלת את גבולות החלוקה של ארץ ישראל, וגם שטחי ארץ ישראל שלא נכללו בתכנית החלוקה של האו"ם, נכללו בשטח המדינה.

הסכמי אוסלו המחשה להפקרות חילונית על ארץ ישראל

בחודשי הקיץ של שנת תשנ"ג, קיבל עם ישראל את ההמחשה הכואבת ביותר להפקרות החילונית, שמפניה התריעה מועצת גדולי התורה מהרגע הראשון, וכלשונו של הגאון רבי מנחם זמבה בחידושיו (סי' נד) רק אנשים כאלה אשר להם העוז המר לקרוע גזרים מתורתנו התמימה והקדושה - הם־הם אשר ירהבו בנפשם לקרוע גם את ארצנו לגזרים. אז ראו כולם שאכן רק אלו שאינם שומרי תורה, הם גם אלו שמסוגלים לוותר על ארץ ישראל. כי היתה זאת הפעם הראשונה שמדינת ישראל וויתרה על חזקתה בשטחי ארץ ישראל ללא כל סיבה! אף לא בהסכם שלום.

היה זה שמעון פרס שבתפקידו כשר החוץ, משיקוליו הוא - ללא שום סיבה ביטחונית - נקט במהלך לא חוקי, לא הגיוני ולא אחראי. כשהחל לנהל את השיחות עם ראשי אש"ף באוסלו, מבלי שיידע אפילו את ראש הממשלה על כך. בדיוק כמו בתכנית החלוקה, גם כאן היתה זו יוזמה ישראלית, שהגתה את התכנית ההרסנית שהוגדרה 'עזה ויריחו תחילה'. המהפך הגדול שנוצר בהסכם זה הוא, שזו היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שמדינת ישראל הכירה בזכויות של הערבים בארץ ישראל.

רק 18 שנה לאחר מכן, התגלה שגם בצד של הערבים ראו את ההסכם כשגיאה ישראלית. כפי שגילה העיתונאי א. יערי בראיון מצולם, בט"ז אלול תשע"א, כי בשיחה שהיתה לו בשנת תשס"ג עם - אבו מאזן, זה שחתם על ההסכם מהצד הערבי - אמר לו הלה, שהוא סבור שמבחינת ישראל הסכמי אוסלו היו טעות כי "לקחנו אדמה בלי תמורה".

במשך השנים, הובררו עוד ועוד פרטים מהשתלשלות המגעים, שהחלו ברמיסת החוק, שאסר מגעים עם ארגון המרצחים, ורק אחרי שהגיע בשיחות בלתי חוקיות אלה, לסיכומים, רק אז גילה את סודו לראש הממשלה, וכך נגררו כל מערכות השלטון במדינה, לקבל את הסיכומים ולהתנהל בהתאם להם.

הפקרות

אלא שמלבד העוול ההיסטורי האמור, ההפקרות של מהלך זה, בוצע לא רק תוך עקיפת החוק והסדר, אלא גם בנקודה האמיתית של המהלך. כי כל הסיבה לסודיות שנקט שמעון פרס בשיחות אלה היה, כי הוא ידע 'על בטוח' שעם ישראל - על כל מערכות השלטון - אינם רוצים בזה! ומלכתחילה נקט במהלך אנטי יהודי, שבמחתרת הצליח לכפות את רצונו על העם.

במשך השנים, התגלתה גם ההפקרות המובנית, שהיתה בכל ההתנהלות של ההסכם עם הערבים, שהתנהל בהפקרות מוחלטת של ערך החיים, גם של היהודים וגם של הערבים. כשהעבירו נתחי ארץ ישראל לידי חבורת רוצחים, תוך הפקרת שורה של ישובים יהודים שהיו בחבל ארץ זה (פינוי הישובים, במסגרת ההתנתקות בשנת תשס"ה, היה רק סיום עגום ל־13 שנות מצור שהוטל על הישובים הללו, משנת תשנ"ג, במסגרת הסכמי אוסלו).

אולם, ההתנהלות המופקרת במהלך היתה הרבה יותר גרועה. כי הסכמי אוסלו לא נחתמו מול מדינה, שיש לה איזה חוק, שניתן לומר עליו שהוא מחייב את הצד החתום, מבחינה משפטית או אזרחית. אלא הוא נחתם מול ארגון מרצחים, פושעים מופרעים, שאין להם שום חוק ודין, ואף לא הגדרה של קבוצה מוגדרת. זאת ועוד, ארגון אש"ף הגיע לחתימת הסכמי אוסלו כשמאחוריו עבר ארוך של טרור והפרות הסכמים (עם ממשלות ערביות - ירדן ולבנון), וניצול לרעה של התושבים הנמצאים תחת שלטונו. הנהגת הערבים המקומית, וכן שליטי המדינות, שהכירו את הנפשות הפועלות התריעו על כך מראש!

בג' סיון תשס"ב - 9 שנים אחרי חתימת הסכמי אוסלו, גילה ב'גלובס' העיתונאי י. סימון, עורך תכנית 'שעה היסטורית' בגל"צ וחבר מערכת בעיתון העסקים 'גלובס' - שירדן וארצות הברית התנגדו למגעים עם נציגי אש"ף וההכרה בו במסגרת ההסכם, אך השלימו עימם לאור תמיכת ישראל! אבל גילוי מקומם עוד יותר, גילה ההיסטוריון א. רז ב'הארץ', בי"ז שבט תשע"ו, שאפילו הנהגת הפלסטינים בשטחי יהודה ושומרון, התנגדה למגעי ישראל עם נציגי אש"ף, שפגע במאבקם על המנהיגות הפלסטינית, שהם התנגדו עקב אופיו המושחת־ציבורית ואופיו הטרוריסטי של אש"ף.

יתרה מזאת, אף אחד מהצדדים שחתמו על ההסכם לא חשב לרגע אחד, שההסכם יביא שלום ואפילו לא רגיעה. עוד לפני שאבו מאזן חתם בשם ארגון אש"ף על ההסכם הסודי עם פרס, התפצלה קבוצת המרצחים, וארגון אש"ף בעת שחתם על ההסכמים, היה כבר ארגון מפורק. כי הארגונים: חמאס, הג'יהאד האיסלאמי, והחזית העממית פרשו מאש"ף עוד לפני החתימה. כלומר, בעת שמדינת ישראל עזבה את שטחי ארץ ישראל שבחבלי עזה ויריחו, היא ידעה שזו הפקרות כפשוטה! בו הכריזה המדינה על שטח זה כשטח הפקר, תוך ידיעה שאלו שחתמו על ההסכם שולטים רק על חלק מהאנשים הנמצאים בשטח, ולמעשה הארגון שחתם על ההסכם - הוא לא זה שאמור לקחת את השטח. כי חלק גדול מהערבים שקיבלו את השטח נימנו על אותן קבוצות מרצחים שפרשו מאש"ף, ומלכתחילה לא היו כבולים לתנאי ההסכם, ויכלו להמשיך בחופשיות לרצוח יהודים מבלי שזה ייקרא 'הפרת הסכם'. כך שכל הוויתור על השטח היווה רק הענקת תשתית לקבוצת מרצחים, שיצר להם מקום בארץ ישראל, בו יוכלו להקים בסיס לפעילות הרצח נגד עם ישראל.

מועצגה"ת - חרדה לעם, ואחריות לקדושת הארץ

מדהים לקרוא את הידיעות העיתונאיות מאותם ימים, עד כמה לא ידעו בצבור את מה שהתרחש מאחורי הקלעים. כמו לדוגמה המאמר ב'המודיע' מיום י"ז אלול תשנ"ג שבו נכתב: "תסכול, תחושה של החמצה. הרגשה כי הדברים האמיתיים מתרחשים אי שם באירופה או בכל מקום אחר, תחת מעטה חשאיות מוחלטת. הפעילות האמיתית מתרחשת במקומות אחרים, ואם בסופו של דבר יחתמו ההסכמים יהיה זה ענין של דקורציה..." המדהים בדברים הללו הוא, כי בשעה שנכתבו, אף אחד לא ידע ששמעון פרס ואבו מאזן כבר חתמו על 'הסכם אוסלו' עוד בכ"ב אב - שלוש שבועות לפני כן!

בהמשך המהלך, הצטרף כבר גם ראש הממשלה לאותו סגנון התנהלות. כשרבין נפגש בכ"א אלול עם סיעת אגו"י, ובמצח נחושה אמר להם: "הצהרת העקרונות עם הפלשתינאים טרם סוכמה, והתחייב שכשיגובש המסמך הוא יזמין שנית את חברי הכנסת של אגו"י ויציג בפניהם את ההסכם במלואו", זאת אחרי שיומיים לפני כן כבר פורסם ב'המודיע' ש"פתח אישר את ההסכם עם ישראל", ושארה"ב ביקשה שההסכם ייחתם בכ"ו אלול. כל זאת אחרי שכבר חלף חודש ימים! מאז שהסכם אוסלו נחתם במחשכים.

בכ"ג אלול, יומיים אחרי אותה פגישה עם רבין, הביעה מועצת גדולי התורה בפומבי בעיתון 'המודיע' את חרדתה העמוקה מההסכם הצפוי עם אש"ף, בהודעה שכותרתה "מתוך חרדה לעם ישראל בארה"ק ומתוך אחריות לקדושת ארץ ישראל". יום למחרת, ב־כ"ד אלול, פורסם ב'המודיע' גם מכתבו של מרן הגרא"מ שך שעליה חתמו גם מרנן הגרש"ז אויערבאך, ה'פני מנחם' מגור, ה'ישועות משה' מויזניץ, והגרי"ש אלישיב, בו נאמר "מה דוה לבנו על כך שאנשים שכל מטרתם עקירת הדת המה המשפיעים על השלטון, ואנשים שאין להם את רגש האחריות הנכון לקיום עם ישראל הם הם המדברים, ובידיהם נתונות ההחלטות בענינים החמורים... ומי ערב לנו שאח"כ לא יהיו מלחמות יותר... וכאן אין מקום לברוח לתוך הים ואז ח"ו."

שערוריית החתימה על הסכם אוסלו, נמשכה גם בעת שההסכם הובא לאישור הכנסת, כשהוברר שאפילו בין חברי הקואליציה לא היו מוכנים לאשר אותו. רק אחרי שלושה ימי דיונים בכנסת, כשראה ראש הממשלה שאין לו רוב לאישור ההסכם, העביר את ההצבעה כהצבעת אמון, ורק אז בתמיכת נציגי הערבים אישרה הכנסת את ההסכם.

אגודת ישראל הכפופה למועצת גדולי התורה, לא רק שהצביעה נגד ההסכם, אלא שחה"כ הרב מנחם פרוש הגיש להצבעה בכנסת את עמדת מועצג"ת כהצעה נגדית, בה אמר: בכל הסדר מדיני תשלול ישראל הקמת מדינה פלשתינאית בין הירדן והים, ובכל הסדר מדיני יהיו כל הישובים היהודים ביהודה ושומרון תחת שלטון ישראל ושהממשלה תישא באחריות לרווחתם ולביסוסם. וכן שירושלים היא בירת ישראל הנצחית ותישאר מאוחדת ושלימה בריבונות הבלעדית של ישראל ותשמור על קדושתה.

בחלוף השנים התברר לדאבון לב, כמה דייקה מועצג"ת בהודעתה על גודל החרדה לעם ישראל, ועל ארץ ישראל. כי מיד אחרי חתימת הסכם אוסלו החלו הערבים במאורעות הרצח, שהלכו והתעצמו עם נסיגת צה"ל ממרכזי הערים הערביות. מאורעות הרצח הנוראות של התאבדויות 'פצצות חיות', שפעלו במרכזי אוכלוסייה צפופים, הזכורות לרע כ'אינטיפדת האוטובוסים'. מאורעות אלו, שפרצו כאמור, בעקבות נסיגת צה"ל מאזורי ישוב ערבים ביהודה ושומרון, במסגרת  יישום הסכם אוסלו - נמשכו כ-6 שנים! עד שכוחות ישראל שבו לכבוש מחדש את מרכזי הערים הערביות.

בחנוכה תשנ"ד, חודש לאחר אישור ההסכם בכנסת, יצאה מועצת גדולי התורה ב'גילוי דעת', שפתח במילים "לא עת לחשות דמי אחינו בני ישראל – צועקים אלינו". בשיחה שקיימנו עם הרב שמואל אבישי שטוקהמר שליט"א שכיהן באותם ימים כמזכיר המועצת, סיפר לנו על חרדת הקודש שאפפה את גדולי התורה, שבפרסום גילוי הדעת "לא עת לחשות" - יצאו מגדרם והחליטו לפרסם זאת כזעקה אישית! ושלא כרגיל חתמו כל חברי המועצת את שמותיהם על גילוי הדעת.

ב'גילוי הדעת' מפנים חברי המועצת אל אותה החלטה שניתנה לפני אישור ההסכם, שכאמור בטאה - חרדה לעם ישראל ואחריות לארץ ישראל. בעיקר ה'גילוי דעת' כתבו שם חברי המועצת: "אנו מתנגדים בכל תוקף גם לדרכה הפזיזה והחפוזה של הממשלה בענייני ההסכם המסוכן הזה וכלל המו"מ המדיני על ארץ חמדתנו המובטחת לנו בתורתנו הקדושה." 

מחריד לפרט, שלמעלה מ־1000 יהודים נרצחו וכ־8000 נפצעו בתקופה זו - מתוכם 70% אזרחים. אבל כאמור גם חיי הערבים הופקרו בעקבות 'אוסלו' כאשר לפי אומדנים נהרגו יותר מ־3.500 ערבים (מלבד אלה שהתאבדו או שנהרגו בתאונות עבודה בהכנת מטעני רצח). כך שמאורעות הרצח בעקבות ההסכם, היו החמורות ביותר בסכסוך היהודי־ערבי מאז ומעולם. מאורעות אלה מוטטו לחלוטין את הסכם אוסלו, כשכוחות צה"ל נאלצו לחזור ולכבוש את הערים הערביות, ומבחינה ביטחונית הסתכם הסכם אוסלו רק בהפקרת העם היהודי לשפיכות דמים נוראה. אחר כל שפך הדם, חזר העם היהודי היושב בציון - לאותה נקודת התחלה כמו שעמד 7 שנים לפני כן - כשהתחילו השיחות. רק מנקודת מבט השניה של מועצת גדולי התורה - 'האחריות על ארץ ישראל' - בנקודה זו נותרה מכת 'הסכם אוסלו'. כי אז נעשה התקדים כאמור - הכרה של הצד היהודי בזכויות עם זר על אדמת הארץ הקדושה.

למרות כל זאת, המשיך רבין במהלך שנת תשנ"ד והוביל לחתימת שורת הסכמים עם אש"ף, ששיאם היה בהסכם טאבה (אוסלו ב) שנחתם בין כסא לעשור תשנ"ו. בו הוסכם על חלוקת יהודה ושומרון לאזורי A,B,C, שאזור A הועבר לשליטה ערבית מליאה, ואילו אזור B נותר רק בשליטה ביטחונית של ישראל, ורק שטחי C הושארו בשליטה מליאה של ישראל.

בסוף תשנ"ד, כשרבין עמד להביא את הסכם אוסלו ב' לאישור בכנסת, שוב נזעקה מועצת גדולי התורה, ויצאה ב"קריאת קודש" בה נאמר: "ראינו לנכון לפנות בקריאה גלויה אל ראשי השלטון  להפסיק את מהלכיהם המוטעים שסכנה רבה בחובם... קרוב לשנתיים שהוחל במו"מ עם ארגון המרצחים, ושלב אחר שלב מתכוונים להעביר לידיהם חלילה הבעלות על חלקי ארץ ישראל." כידוע, יזמתו של רבין נעצרה, כי הוא נהרג כחודש לאחר חתימת הסכם זה - בחודש חשון תשנ"ו.

היה זה מר נתניהו שעלה לשלטון בשנת תשנ"ו, שהוביל את ביצוע הסכם אוסלו ב'. כאשר בז' שבט תשנ"ז, חתם עם אש"ף על הסכם וואי־פלנטיישן, למימוש הסכם אוסלו ב-3 פעימות, בסיסמתו הידועה 'יתנו־יקבלו'. אלא שלקראת הפעימה הראשונה, הפך את משנתו ל'יקבלו־יתנו'. כי עוד בטרם שחלה רגיעה במאורעות הרצח, ביצע נתניהו את הפעימה הראשונה מתוך ה־3, שבמסגרתה 'קיבלו' הערבים את השליטה בעיר חברון, אבל הערבים כדרכם מאז, לא 'נתנו' כלום, ומאורעות הרצח שנמשכו - מנעו ממנו לבצע את 2 הפעימות הנוספות.

בשנת תשנ"ט שוב געשה הארץ, כשמר ברק עלה לשלטון. הוא החל במסע נמרץ לממש את הפעימה השניה, שכללה העברת השליטה בשכונת אבו־דיס שבשולי הר־הזיתים בירושלים.

תכנית הפעימה השניה, שאיימה להביא את ירושלים תחת טווח ירייה של המרצחים, החרידה כל לב יהודי. שוב יצאו חברי מועצת גדולי התורה ב"קול מחאה וזעקה ...לנוכח עינינו זועמים לקרוע את ארץ הקדושה, נחלת ה', לנתחים הנקראים אחוזים' ו'פעימות' ולמסרה לידי נכרים". גם על קריאה פומבית זו הביעו חברי מועצגה"ת את חרדתם הגדולה כשחתמו על הקריאה כקריאה אישית בשמותיהם הפרטיים.

באותו "קול מחאה וזעקה" חזרו על החלטת מועצגה"ת ההיסטורית משנת תרצ"ז, ועל החלטת המועצת בעת חתימת הסכם אוסלו, והוסיפו בדבריהם "אך היום מחויבים אנו למחות שבעתיים כי הדברים מתקרבים לשלבי ביצוע ובקרוב ממש 'על ירושלים ידו גורל'." ולנוכח המצוקה קבעו 'יום תפילה' ליד שריד בית מקדשינו הכותל המערבי. כידוע, איבד ברק את השלטון ובכך נבלמה יוזמת החלוקה.

השלב הרע - גירוש היהודים

בתחילת שנת תשס"ד, היה זה ראש הממשלה שרון  - גם הוא משיקולים אישיים ללא שום סיבה ביטחונית - שהעלה את היוזמה לגרש את היהודים מחבל עזה ומצפון השומרון. מהלך זה כבר לא נעשה במחשכים, אלא בצעדי רמיה מתוכננים בפומבי, שבמהלכם אף פירק את מפלגתו ואת ממשלתו עד שהוביל את ההחלטה בכנסת. מהלך זה שכאמור, התבסס על תכנית אוסלו, שבה הועברה השליטה באותם חבלי ארץ ישראל לידי הערבים, גם בוצע באכזריות. כשכוחות הצבא פינו בכח והרסו 28 ישובים, בהם כ־10.000 יהודים.

שוב מדהים לראות את דבריו הנוקבים של הגאון המופלא רבי מנחם זמבה הי"ד שרק אנשים כאלה אשר להם העוז המר לקרוע גזרים מתורתנו התמימה והקדושה - הם־הם אשר ירהבו בנפשם לקרוע גם את ארצנו לגזרים.

כששרון הביא את הצעתו להחלטה בכנסת, שוב הורתה מועצג"ת לנציגי אגודת ישראל להתנגד נחרצות, בכל אחד משלבי קבלת ההחלטה עד להצבעה. כפי שפורסם ב'המודיע' ביום י"ב חשון - למחרת ההצבעה תחת הכותרת "חברי הכנסת התנגדו כהנחיית מועצת גדולי התורה" שם נאמר ברורות: "עמדת מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, נטתה כבר מראשית הליך הדיונים להורות להצביע נגד ההתנתקות" ור' מאיר פרוש על דוכן הכנסת פירט את המניעים התורניים, על בסיס ההחלטה ההיסטורית של מועצג"ת משנת תרצ"ז: "ארץ ישראל ניתנה לעם ישראל מאת הבורא. זה לא רק מגורים אלא ארץ בחירה שניתנה לעם הבחירה. וכשם שגדולי התורה התנגדו להסכם אוסלו והוכח שצדקו, כך הם מתנגדים לתכנית ההתנתקות ועוד יוכח שצדקו".

במשך 15 השנים שחלפו מאז, אנחנו מרגישים – לצערנו את הוכחת צדקת דברי מועצג"ת בעקבות אותו גירוש. כששטח זה מהווה בסיס של טילים וכלי משחית, שגם אחרי ארבעה סבבי לחימה, שבהם פעלה ישראל בכל כוחה במקום, עדיין ממשיך בסיס הטילים שהעניק שרון למחבלים - להתעצם ולאיים על כל ארץ ישראל.

סיכום ומסקנות

גדולי התורה הביעו דעתם בכל מבחן

במבט לאורך השנים בולטת העובדה שבכל המבחנים השונים שעלו, הביעו גדולי התורה את דעתם, שלא השתנתה משנת תרצ"ז עד שנת תשס"ה.

אותה דעה הקובעת שאין לשום אומה ולשון חלק בארץ ישראל מלבד עם ישראל, וששום אומה ולשון אינה יכולה לערער את שבועת הבורא שנשבע לתת את כל הארץ הזאת לעם ישראל, ומלבד עם ישראל אין לשום אומה זכות בארץ. דעה זו, הביעו גם בעת שלא חסרו שטחים בארץ ישראל להתיישב בהם, ובלי להתחשב בשיקולי ריווח והפסד. אלא מתוך ראיית חובתו של עם ישראל לשמור את כל התורה שאינה תלויה בדעת אחרים, ולצורך קיום מצותיה מחוייבים לשבת בה וליישב את ארץ הקודש.

בהתאם להנחייה זו לא הסכימה אגודת ישראל מרצונה, לכל הצעות של וויתור, בשום פעם, על שום חלק מארה"ק. כמו שלא הסכימה לוותר על חוקת התורה, שמועצג"ת החליטה שהיא המחייבת להיות חוקת המדינה היהודית. גם כאשר העובדות העמידו את אגודת ישראל בפני מציאות מורכבת, שהוכרח להשלים אתה. הודיעו מפורשות שאין בהסכמתם שבדיעבד, משום וויתור, לא על זכויות התורה ולא על חובות התורה. אלא בכל מצב נתון, החובה התורנית היא להשתדל למלא את הזכויות ואת החובות ככל האפשר.

רק המנותקים משמירת התורה מוכנים לעקור חלקים מארה"ק

כל רעיונות החלוקה שעלו לכל אורך השנים, היו פרי הגיונם של יהודים חילונים, שלא היו להם ערכי הקודש, ומשום כך לא ראו בארץ הקדושה ערך של קדושה. הוויתורים על חלקים מארץ ישראל, במהותם, מבטאים מבט חילוני, המתייחסים לשטחה של ארצנו הקדושה כמו אל שטח מסחרי. המוכנות לנהל מו"מ של מסחר עם אדמת הקודש, מבטאת את הגישה החילונית, של אלו שניתקו עצמם מחובת שמירת התורה ומצוותיה, ולכן חשים עצמם גם מנותקים מחובת השמירה על ארץ התורה - רעיונות החלוקה שאינן מכירות בקדושת הארץ, מתבססים על עקירת התורה.

גם תכנית טראמפ מבוססת על חלוקת הארץ

במבט היסטורי זה, בולטת העובדה שגם החלת הריבונות המוצעת בתכנית ה־100 של טראמפ, ממשיכה את מורשת 'אוסלו' המכירה שחלק מארץ ישראל שייך לערבים. לעומת הכרזת הריבונות שבוצעה בעת קום המדינה, שהגדירה במילים פשוטות "הואיל ושטחים שונים בארץ־ישראל הנם בחזקתו של צבא־הגנה לישראל משפט מדינת ישראל חל על השטחים המוחזקים". למעשה גם תכנית טראמפ אינה נותנת לישראל להתנהל על־פי אותו חוק משנת תש"ח.

גבולות הארץ - גבולות ביטחון

סבבי המלחמות שיצרו קווי חלוקה של מערכות המלחמה לאורך השנים, מבליטות את חוסר ההתאמה בין גבולות החלוקה של הארץ לבין גבולות הבטחון.

מערכות המלחמה שהתחוללו בארץ, שאף אחת מהן לא נעצרה בגבולות שהגו המדינאים, מבליטות את העובדה, ש'גבולות החלוקה' אינן אלא ציור של גבולות שרירותיים, שאינן ברות הגנה, תוך התעלמות מהנתונים הטבעיים של ארץ ישראל. כך שחלוקת הארץ לא רק שאינה מטיבה ביצירת גבולות ביטחון, אלא להיפך, היא זו שיוצרת בעיה ביטחונית. 

פוליטיקה ואינטרסים אישיים

עוד לא נהגתה הצעת חלוקה אחת, שנבנתה על בסיס של טובת העם או הארץ, לא כלכלית ולא ביטחונית. הרצונות והשאיפות האישיות הן שהכתיבו את הגישה וגם את המועד, של העלאת יוזמות החלוקה. מעולם לא שורטטו תוכניות חלוקה על בסיס של חשיבה אסטרטגית של קווי הגנה, וגם לא על יסוד של תועלת כלכלית ליושבי הארץ.

החשיבה הבלעדית של מציעי ההצעות היו ממבט של תועלת אישית, שדחתה כל שיקול דעת אחר. כל הדיונים והשיקולים נערכו על ידי המציעים עצמם, בלי לשתף דעות אחרות של נשיאה באחריות לתוצאות הביצועים, ואפילו בטווח הנראה לעין, כשראו את ההתדרדרות במצב הבטחוני, לא חזרו בהם מרצונם ושאיפותיהם.

זלזול בחיי אדם

במבט לאורך מאה השנים האחרונות, של הקמת הבית הלאומי, בולט באופן כללי הזלזול בחיים, הן של היהודים והן של הערבים. הערך של קדושת החיים כמעט ונעלם בסולם הערכים, שהציב את המטרה של הכרה בינלאומית של אומות העולם, תוך הקרבת חיי העם היהודי. ובמקום שמדינה יהודית תעמוד לשירות העם היהודי, הפכה את החיים כמטבע סחיר - אותו משלם העם בחייו עבור השגת המדינה.

כל שאלות הקיום היומיומי שהיו לחיי היהודים במדינות אירופה, כמו כל סכנות הקיום של תושבי ארץ ישראל, היהודים והערבים, נידונו רק בהיבט של המחיר מול התמורה. כמו אדמת ארץ ישראל גם חיי ישראל הפכו למטבעות סחירים, הנועדים לתשלום עבור השגת סמלי ריבונות. בכך השתוותה דרך חשיבתה של התנועה הציונית לדרך חשיבתם של המוסלמים, ששניהם הקריבו את טובת העמים לטובת הישגים טאקטיים במאבק הממושך שבין העמים.   

ריבונות יהודית טובה לערבים

המושג של הכרזת ריבונות של מדינה, בנוגע ליהודים, שימשה תמיד כמושג תיאטרלי־ייצוגי, בעוד שכלפי הערבים התבטאו במעשים בפועל. הדיבורים על ריבונות ליהודים מכוונים ליצור משטר של כבלים ותקנות, המצירים את צעדי התיישבות יהודית בארץ ישראל. כי ריבונות יהודית, מעצם מהותה, מחייבת את היהודים להעניק הטבות לערבים, ושחרור הערבים מסדרי התנהלות ומכבלי התנהגות של חוק ומשטר. מכיון שכך, ריבונות יהודית בארץ ישראל מטיבה עם ערבים ולא עם היהודים.

ישיבת מועצת גדולי התורה ההיסטורית - מרינבד תרצ"ז: דיון סודי של 7 שעות, בהשתתפות נציגי האגודה במדינות השונות.

בראש השולחן (ליד החלון, מצד ימין של השולחן), נראה חלק מדיוקנו של הגרש"ד אונגר גאב"ד נייטרא.

בצד שמאל של השולחן (עם הפנים אלינו), נראים מימין לשמאל: השלישי מלמעלה (במטושטש, עם הפנים אל גאב"ד נייטרא) הגר"ז סורוצקין גאב"ד לוצק, הגרי"ל צירלסון גאב"ד קישינוב (עם הכיפה הרבנית וזקן השיבה ההדור), ה'אביר יעקב' מסאדיגורה, (בהמשך אחרי דמות מוסתרת) ה'אמרי אמת' מגור (גם הוא מסיב את פניו לעבר גאב"ד נייטרא), מהרי"ץ דושינסקי גאב"ד ירושלים (הבחור עם המשקפיים העומד מאחוריו הוא בנו ומ"מ מהרי"מ דושינסקי), אחריו (עם המבט אלינו) הג"ר יונתן בנימין הורביץ יו"ר ועד העיר האשכנזי בירושלים, (השני מהסוף עם המבט אלינו) הרב מרדכי דובין, נציג אגו"י בסיים הלטבי.

בצד ימין של השולחן: (השישי מלמעלה, עם הפנים אלינו) הגרב"צ וועזעל, גאב"ד טורדא ראש הלשכה האורתודוכסית בהונגריה, הג"ר משה בעער, גאב"ד זדונסקא-וואלי (הצעיר, בכסא ניסוג מהשולחן) מהכוכבים הרבניים העולים בשמי יהדות פולין, (שלושה דמויות אחריו - עם הכובע הרבני העגול) הגר"א וסרמן, (הדמות האחרונה בצד זה - עם הידיים על השולחן) הרב שמעון ויטנברג, הנציג השני של אגו"י בסיים הלטבי.