היה זה מספר חודשים לפני עידן הקורונה, נפגשתי עם אברך בגיל ארבעים וחמש לחייו וכך הוא סיפר לי: "התחתנתי לפני עשרים וארבע שנים.

וברוך השם כבר עשרים וארבע שנים אני יושב ולומד בכולל ימים שלמים את התורה הקדושה, לא יצאתי לעבוד אף פעם. הייתה לי מטרה מאוד ברורה: 'אני רוצה להקים בית יהודי אמיתי שמבוסס על חסידות ויראת שמים'.

תמיד חלמתי, דמיינתי ורציתי מאוד שאזכה להקים משפחה יהודית אמיתית. מה לא עשיתי בשביל זה.

הייתי לומד היטב, מתפלל בכוונה, משקיע בילדים בלימוד תורה וסיפורי צדיקים ובקיצור מה לא, כדי שילדיי יצאו חרדים לדבר השם באמת.

והכול עשיתי באווירה נעימה וטובה בלי לחץ.

אבל רצונות לחוד ומציאות לחוד יש לנו בסך הכול ארבעה ילדים שלושה בנים ובת. לקח לנו שנים שנולדו לנו ילדים.

הגדולה שחיתנתי לפני כמה שנים הספיקה להתגרש לפני מספר חודשים, והבן אחריה בחור - לפני מספר שבועות עזב את הישיבה, אבל לא רק את הישיבה הוא עזב הוא הוריד לצערי הרב את הפאות שלו, את הכיפה, את הכובע, חליפה, הוריד הכול לא השאיר שום סממן חיצוני, כלום!

אני כבר מספר שבועות בקושי אוכל בקושי שותה נגמרתי נפשית לגמרי מהסיפור עם הבן.

ואני שואל אותך במה טעיתי למה זה הגיע לי? כל כך הרבה שנים שהשקעתי בילדים והראיתי להם דוגמה אישית הכי חזקה שרק יכולה להיות.

והנה מכה אחרי מכה בת מתגרשת הבן יורד מהדרך. אני רק בוכה ושואל את אלוקים למה זה הגיע לי.

עשיתי הכול לפי הכללים למה זה מגיע לי?!

אני יודע שאני צריך להתחזק שהכול לטובה והכול בהשגחה פרטית אבל אמרתי אני אפנה אליך אולי טעיתי בחינוך שלי.

אולי אני אציל את הילדים הנותרים שלי".

המשכתי לדבר איתו כאב לי באמת על היהודי היושב מולי. הוא עובר עכשיו קושי גדול מאוד.

"תקשיב מרדכי", הוא אומר לי, "לא הגעתי בשביל שתחזק אותי, הגעתי כדי שתגיד לי בפרצוף את האמת במה טעיתי ואת מה אני צריך לשפר.

אני אדם תכליתי ולעניין".

הסתכלתי לתוך עיניו ושאלתי אותו: "רבי יהודי לא סיפרת כלל איך חיי הזוגיות שלך. איך אתה חי עם אשתך, איך אתם מסתדרים ביניכם.

האם אתם אוהבים אחד את השני או שחס וחלילה לא. האם אתה מכבד את אשתך, מתייחס אליה בכבוד, מעריך אותה, נותן לה מחמאות, מעניק לה את כל הצרכים שלה. או רחמנא ליצלן אתם רבים ביניכם ואולי אף לפני הילדים".

אני נפגש עם הרבה אנשים אבל היה זה יהודי מיוחד, הוא לא ניסה לטייח ולהגיד כך או כך אלא פשוט אמר את האמת במלואה.

בהתחלה היהודי היושב מולי פשוט השתתק למספר דקות. "שאלות קשות אתה שואל", אמר לי, זה סיפור ארוך".

ואז המשיך: "בוא אני אהיה איתך כנה ואמיתי בכל הנושא הזה. ואני אענה לך בכן ולא.

אז לגבי אהבה מה ששאלת האם אני אוהב את אשתי ואשתי אותי, אז התשובה היא: לא!

ואנחנו לא מכבדים אחד את השני לא מעריכים אחד את השני ולא כלום.

אבל זה כן - בחיים לא רבנו לפני הילדים. הילדים לא שמעו מאיתנו בחיים מריבה אחת.

אבל זה ברור שהם שמו לב למתיחות בינינו ולחוסר הערכה בינינו".

"אתה חושב שיש קשר בין הבת והבן שלך ומה שקרה איתם למצב הזוגיות שלכם?" שאלתי.

"הדגשתי לך", אמר האברך, "לא רבנו לפני הילדים וכן היה איכשהו אווירה נעימה בבית.

היו לנו סעודות שבת יפות, טיולים משותפים כיפיים.

אתה יודע כמה השקעתי בחינוך הילדים האלו. כמה  עשיתי לעצמי דברים קשים ברוחניות רק כדי שהילדים יראו ויתחנכו.

ויראו איך צריך להיות בית יהודי אמיתי".

"אני לא נביא", אמרתי לו, "יש ילדים שגדלו כמו שהילדים שלך גדלו והם לא התגרשו ולא ירדו מהדרך, אין פה שחור לבן של תשובה. אבל אם אתה שואל אותי הרי שלפי הנתונים שהבאת לי - זה בהחלט קשור לאיך שהילדים שלך ראו אותך מתייחס לאשתך, ואני בכוונה מתייחס אליך כי אתה פה יושב מולי.

איך הם ראו אותך מתייחס מכבד ומעריך את אשתך.

אני אגיד לך משפט שמאוד יכאב לך ותסלח לי שאני צריך להגיד לך: אם ילד רואה את אבא שלו הכי רוחני והכי ירא שמיים אבל הוא רואה שאבא שלו לא מכבד את אימא שלו, או לא מעריך אותה, לא אוהב אותה, ודע לך שילדים שמים לב להכול ובפרט כשילד רואה שאבא צועק ופוגע באימא, אז לא רק שזה לא עוזר, כל הדוגמה אישית שהאבא עושה, אלא אף זה פועל כבומרנג ונעשה יותר גרוע".

הילד רואה את אבא שלו, לדוגמא, מתפלל בכוונה תפילת ערבית ואז מגיע הביתה וצועק והוא עצבני שבדיוק הדברים לא נעשו לפי איך שהוא רוצה.

הוא רואה שהוא לא יודע לשתוק.

הילדים ובפרט כשנהיים בחורים לא רק שהם לא מעריכים הם מתחילים לבוז לכזו רוחניות.

איפה המידות של אבא? מאיפה הכעס הזה צץ? מאיפה הגאווה? איפה הכבוד?

ילד או ילדה שרואים את ההורים מכבדים אחד את השני ויש אווירה טובה בבית אז ההתניה והזיכרון של הילדים שבית יהודי זה משהו מאיר וטוב.

ואם הפוך - אז השם ישמור הם זוכרים הפוך.

ראיתי כל כך הרבה מקרים בחיי של סיפורים שכאלה ואני יכול להגיד בוודאות: אי אפשר לחנך את הבית על פי כל כללי היראה והאהבה אם ההורים לא מכבדים אחד את השני.

לא רק שהילדים לא אוהבים את הדת אלא במקרים רבים אף מפתחים שנאה לדת.

האבא אמר לי אני שומע, אבל אתה מוכן לדבר עם הבן שלי שירד מהדרך. אמרתי לו בשמחה, אבל את השינוי אתה צריך לעשות.

נפגשתי באותו שבוע בנפרד עם הבן שירד מהדרך היה פשוט נס שהאבא לא היה איתו בפגישה,  האבא היה נשבר לגמרי.

אבא שלי, כך אמר לי הבן, הוא שקרן. אתה יודע כמה פעמים אימא שלי הייתה מבקשת מאבא שלי תוריד את הזבל והוא היה אומר לה אני ממהר לכולל.

הלו זו אשתך, אימא שלי, קשה לה אתה לא יכול לעזור לה?!

זה בדיוק העניין שזה לא רק היה בזבל זה היה בעוד עשרות דברים.

והייתי אומר לעצמי זו תורה, בשביל זה אבא שלי יושב ולומד כל כך הרבה שעות שהוא לא יודע לכבד את אשתו!

*

אם רוצים להקים בית יהודי אמיתי (הייתי קורא לזה אפילו בית נורמלי) חייבים שתהיה זוגיות טובה ובריאה.

לא רק זוגיות ששורדים בה אלא שיש בה כבוד, אהבה ונתינה אחד לשני. אבא ואימא שמכבדים באמת אחד את השני ואני לא מדבר בכלל על לפגוע ולצעוק.

גם אם האבא או האימא יהיו הכי רוחניים שיש ורק יתפללו וילמדו כל היום אך בפועל במציאות לא יהיה כבוד ואהבה ביניהם.

אז זה לא בדיוק ישפיע על הילדים, כל הדוגמה האישית. כלומר ישפיע אבל...

אפשר לשקר בחוץ לעולם שאנחנו חיים טוב והכול בסדר אבל לילדים שלנו קשה מאוד לשקר מה שהולך בינינו. הם קולטים ומזהים את הכול.

הרוחניות הכי גדולה וחשובה והרוחניות שדורשת עבודה הכי קשה זה בחיי הזוגיות שלנו: לשתוק, לוותר, למחול, לאהוב, להכיל את השני, לעזור לשני, עבודת המידות כל שנייה ושנייה...

קל מאוד להתפלל ללמוד, אבל לשתוק לבן זוג שפגע בך זה קשה זה דורש תעצומות נפש. להעניק לבן הזוג גם כשקשה לך, כשאין לך כוח, זו רוחניות.

איך אדם יודע אם הרוחניות שלו אמיתית שיראה איך המידות שלו. כך מובא בספרים איך המידות שלך כך סימן כמה הרוחניות והקשר עם הבורא אמיתי.

ודרך ארץ כידוע קדמה לתורה!

אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום.

שבת שלום מלאה אור, אהבה, קדושה, שלום ואמונה לכל עם ישראל הקדושים.

לתגובות: [email protected]