זהו, אני נוטש. עוזב את מנהטן. לצמיתות! כן, קראתם נכון. אתם לא צריך להחליף משקפיים, ההחלטה היא סופית. אני נוטש את התפוח הגדול. העיר שכל כך אהבתי.

אבל בלי פאניקה, אתם באים איתי!

מנהטן, הבירה העסקית של ארצות הברית, מצויה במשבר עמוק. חסרי בית וטיפוסים מפוקפקים השתלטו על שטחי נדל"ן באזורי המגורים. עסקים רבים לא מסוגלים עוד להצדיק את קיומם ללא כוח אדם שמגיע לתפעל את העסק. הרחובות עדיין לא נוקו, והזגוגיות המנופצות עודם כאן, ממסעות ההרס והביזה של הפגנות הזעם בקיץ האחרון. 

ואת הגלגל אי אפשר להחזיר לאחור, כך זה נראה. אנשים נוטשים את העיר. משפחות שלמות, הורים עם ילדים קמים ועוזבים. בלי להסתכל אחורה. חלקם עזבו לתקופה, חלקם לצמיתות, ובתקשורת אנשים שואלים מה קרה.

התקשר אלי חבר טוב, שאל בהיסוס אם גם אנחנו עוזבים. שאלה לגיטימית בהחלט. אז הנה התשובה שלי:

אני אוהב את עיר מגוריי. יש לי כבוד וגם חיבור עמוק לרובע מנהטן בעיר ניו יורק.

אחרי החתונה, לפני 17 שנה, רעייתי ואנוכי היינו פתוחים להצעות שליחות מכל מקום בעולם. היתה לנו נכונות לארוז את הפקלאות ולטוס לקצה העולם כדי להצית ניצוץ בליבו של יהודי (גם אם הוא חבוי עמוק עמוק). היו לנו הצעות מפתות בלונדון או בפלורידה, באוקראינה או ביוהנסבורג, אבל בסופו של דבר בחרנו לנטוע יתד בניו יורק. הצטרפנו למערכת של בית חב"ד באפר איסט סייד בהנהגתו של הרב בן ציון קרסניאנסקי, ואנו לא מתחרטים לרגע אחד.

כמי שגדל בדרום אפריקה, ניו יורק לא היתה דומה לשום דבר שהכרתי, אבל בפעם הראשונה שרגליי דרכו כאן ב95' מיד התחברתי. עברו חמש שנים, והזמני הפך לקבוע. עברנו כאן יחד את פיגועי התאומים ב-11 בספטמבר, את המשבר הכלכלי הגדול של 08', והשנה היה לנו את קוביד 19, שכבר הפך לקוביד 20, ובקצב הזה נראה שאנו גולשים לכיוון של קוביד 21...

אבל רגע, נחזור אחורה. למה התאהבתי במנהטן? מה פה תפס אותי כדי להישאר?

לא מאותן הסיבות שרוב התושבים או התיירים אוהבים אותה. מעולם לא הזמנתי כרטיס לשואו בברודוויי, וגם לא צפיתי במופע קומי מגלגל. לא ישבתי בהופעות של אלילי הזמר במדיסון סקוור גארדן, ולא השתוללתי ביציע במשחקי הספורט הגדולים שמתרחשים במקום. גם את המוזיאונים המדהימים אני לא מכיר מקרוב, ואפילו לא עליתי במעליות המהירות של פסל החירות או גורדי השחקים שהופכים את קו הרקיע של ניו יורק לסימן ההיכר שלה.

אני מאוהב במשימת חיי. להדליק את הניצוץ החמקמק הזה, בלב של כל אחד ואחת שאני פוגש בדרכי. למצוא מסילות אל תוך תוכה של הנשמה היהודית המפעמת בקרבם, שלפעמים חבויה קצת במרוצת חיי החומר, והעומס הנפשי של אתגרי המאה ה-21. אוהב את מנהטן בגלל האפשרות לפגוש כאן את בני עמי שבחרו להם את העיר הזו למגורים ולעסקים. והשליחות הזו לגמרי לא תלויה בהחלטה אם מועדוני הלילה ייפתחו במועדם, ואם קהל יורשה להצטופף באצטדיונים מחדש. כל עוד נשמתי באפי, וכל עוד תישאר נשמה יהודית אחת שעוד לא דלק בה הניצוץ והפך לשלהבת העולה מאליה, אני כאן!

אתם בטח מכירים את האתוס הצבאי, לא מפקירים חיילים בשטח, בוודאי לא פצועים. אני ומשפחתי מוצבים בחזית, וחס ושלום לא נפקיר את אלו שבשבילם אנו קמים כל בוקר.

זה לא קל, למצוא ובמיוחד להתחבר ליהודים במנהטן התוססת, הרעשנית, בה הכל מהיר ועצבני ותזזיתי. איזור מופלא בגלובוס שלנו שכולו אנרגיה ואנדרלין שלא נגמר. אבל התוצאה מיוחדת לפי ערך ההשקעה. וכל זה נהיה הרבה יותר קשה, וכמעט נעלם, בעידן הקורונה בה אנו שרויים כבר חצי שנה ולא רואים את הסוף.

איך אתה מזמין יהודים לבית הכנסת, אם אתה לא יכול לערוך בופה של קידוש אחר התפילה? איך אתה קורא להם לשחרית של סאנדיי בלי שאפשר להגיש בייגל עם לקס? איך אתה מזמין משפחה מהוססת לבית חב"ד בלי שתוכל להעניק חיבוק אוהב ומקרב? ועוד הרבה חלקים בפאזל הזה שאנו מרכיבים כל השנה, כדי לאחד ולבנות קהילה, אי של קדושה במרחב השוצף והגועש.

הנה החגים מתקרבים. כל אחד שאני מדבר איתו משתף בחששות, ברתיעה, להגיע השנה לבית הכנסת לראש השנה וליום כיפור, לסוכה או לשמחת תורה. אפשר בכלל להתפלל ולחגוג עם מסכות על הפנים ובמרחק של 6 רגל אחד מהשני? ללא ספק אנו מנסים להתגבר על האתגרים, ולבנות מתווה הכי מתאים, הכי דומה לחיים הנורמליים, תוך היצמדות לכללי משרד הבריאות והוראות הרופאים.

אז למה לא בעצם? למה לא לזרום עם החבר'ה, לקום ולנטוש, לעזוב לפלורידה ולאריזונה, ולעשות הכל בשלט רחוק?

אז כן, 'זום' היה מכשיר נהדר, ודיברנו על זה פה רבות. מקסימה היכולת הזו להתחבר 'וירטואלית' מכל מקום בעולם, אבל החיים עצמם אין להם תחליף וירטואלי, גם לא במציאות רבודה ועם כל עזרי הטכנולוגיה הכי חדישים. אין כזה דבר 'מניין' תפילה בפייסבוק, ואי אפשר לתקוע שופר באינסטגרם. 

אי אפשר לחתן זוגות בחופה יהודית כשירה דרך הטיקטוק, ואי אפשר לומר קדיש כהלכה בקבוצת וואצאפ אפילו עם 500 משתתפים. כל אלו ועוד, הם חלק מזערי מתפקידי השליחות שלנו מכוחו ובחזונו של הרבי מליובאוויטש, ואנחנו לא נוטשים באמצע הקרב. כל עוד התפקידים שלנו, של אשתי ושלי בחזית לא הסתיימו, אין לנו את הפריווילגיה לעבור לפיקוד בשלט רחוק ממקום בטוח ושקט.

אבל היי, הרי הכרזתי בכותרת שאני נוטש לצמיתות. נכון. זה יקרה, יום אחד, אולי אפילו בקרוב ממש. אבל רק יחד אתכם, כל חברי הקהילה היקרה, כל היהודים שבאים איתנו במגע. זו היתה שנה לא קלה, אפילו קשה הייתי מעז לקבוע. כל אחד מאיתנו מנסה לשרוד, כלכלית, רפואית, פיזית, נפשית. אבל האור מחכה שם, בקצה של החושך. הפריצה הסופית לגאולה מעבר לפינה. זו תהיה גאולה אמיתית ושלימה, כזו שלכבודה נעזוב פה הכל, ונעלה לארץ ישראל עם משיח צדקנו. תחיית המתים המובטחת תחזיר אלינו את כל היקרים והאהובים שהנגיף קטל אותם במהלך השנה, ואת חודש החגים ה'תשפ"א נבלה בבית המקדש השלישי, בירושלים הבנויה!

אז כן, תתחילו לארוז. אבל עד לאותו רגע בו הקברניט מכריז להדק חגורות, אנחנו נפגשים במקום הקבוע, בשדרה החמישית, כאן במנהטן.