את הגאון רבי עדין שטיינזלץ (אבן ישראל) זצ"ל - שנפטר השבוע לעולמו - הכרתי כילד בן 8. ביתו שבמושבה הגרמנית בירושלים. היה תמיד בית ועד לתורה וחסידות. הסלון המשפחתי שלו, היה בעצם כיתת לימוד שאלפי יהודים ויהודיות מצאו בו את דרכם אל היהדות.

לא לבד הגעתי אל הבית מלא הספרים הזה. מי שהביא אותי היה אבי מורי שליט"א, שבאותם ימים התבקש על ידי ידידו, בעל הבית, למסור שיעור בהגות חסידית לציבור גדול של סטודנטיות שחיפשו משמעות יהודית לחייהן.

השם הזה 'הרב עדין שטיינזלץ' היה שם דבר. הכרתי אותו מכריכות הגמרא הענקיות. הוא היה כמו אגדה בלתי מושגת, אלא שאז פגשתי אותו. קשה להסביר את ההפתעה. הגאון הזה שכל העולם האקדמי עצר את נשימתו והכתיר אותו בכל תואר ופרס אפשריים, התגלה כיהודי מבוגר וחביב. בלי שום גינונים ומניירות.

הוא ישב בשיעור של אבא והקשיב כאחד מהחבורה. מדי פעם היה חשוב לדאוג דווקא לילד הקטן. בנו של המרצה, שהיה אז עולה חדש מארגנטינה. הגאון הזה שכל דקה שלו יכלה להנפיק עוד יצירת מופת עמוקה, עזב הכל והתיישב לשוחח עם הילד הצעיר, לתת לו תחושה טובה.

עשרות שנים חלפו והתמונה הזו לא יוצאת לי מהתודעה. הוא יושב מולי לבוש בפשיטות כמעט מוזנחת. כמו סבא'לה חביב שלא היה לי. בקצה פיו המחויך נעוצה המקטרת. והוא מרים את ראשו מתוך הר של ספרים ודפי הגהה שמילאו את שולחנו וגלשו לכל מקום. והוא משוחח עמי, משל היה חברי הטוב, ולא אחד ההוגים הדגולים של דורו.

כבר אז הבנתי שיש כאן תופעה.

באותן שיחות, היה חשוב לרבי עדין לספר לי דווקא על אבי שליט"א. "אנחנו חברי ילדות", היה פותח ומתאר בצבעים חדים את אותה תמונה ציורית שהתרחשה בשנת תשי"ג בישיבת 'תומכי תמימים' בפרדס בעיר לוד.

"היינו שני בחורים חריגים בנוף". כל אחד מהם היה חריג בדרכו שלו. אבא הגיע ממורשת עתיקה ומפוארת של יהודי מרוקו. הסיפור של הרב עדין, היה הרבה יותר מפותל וחריג. מצד אחד היה לו ייחוס מפואר. גדולי הדור היו אבותיו. אלא שהוא גדל במשפחה מתבוללת מהונגריה. כאילו שמישהו החביא את הנשמה הזאת בתוככי מחוזות קומוניסטים.

בגיל מסוים הנשמה המופלאה הזאת התעוררה. ממש כמו הסיפורים הקדומים על אבות האומה. הוא הכיר את בוראו מתוך השכלה. קם ובעט בכל אמונות המרקסיזם של אביו, שיבר את הפסלים ויצא להאמין בה'. כך הוא הגיע לישיבת חב"ד.

איך שלא מסתכלים על זה, שני הבחורים היו חריגים בנוף הרוסי של הישיבה. היו פערי מנטליות ואפילו פערי שפה. אבל אנשים כישרוניים מפלסים דרך. אבא היה מתאר לי כיצד הם לימדו את עצמם את שפת היידיש, כדי להיות בעניינים. אבל הרב עדין, דווקא אהב את החריגות הזאת. "אני ואביך היינו יוצאי דופן", היה מספר לי, "אבל זה היה למעליותא. כך למדנו לא להתפעל מאף אחד".

כמה שנים חלפו, עד שהקהילה החרדית של ירושלים שמעה לפתע שוב את שמעו של העילוי הצעיר. היה זה בראשית שנות ה-60. האווירה בישראל הייתה שרב וחרדי זה דבר מיושן. היה קשה לתרגם את היהדות לשפה הצברית המתחדשת בעולמות האקדמיה והתקשורת. ואז הוא הפציע. בכל מיני פורומים מקצועים. הוא עמד שם מול פרופסורים ונכבדים – בחוגי תנ"ך בבית הנשיא שז"ר ובהרבה במות נחשבות – וייצג את העמדה החרדית בשפה הכי עדכנית.

הסחף התחיל. אלפים זרמו בעקבותיו. והוא עשה זאת בכל דרך. בכתיבה, בדיבור, בביאור ובכל צורה שרק אפשר.

•

בשנים הבאות פגשתי את הרב עדין בבית הכנסת 'צמח צדק' שבעיר העתיקה, מובלעת חב"דית בין חומות עיר הקודש. אט-אט הפך הרב עדין זצ"ל למנהיג הבלתי מוכתר של המקום. השם שלו פרץ חוצה ומכל מקום בעולם נהרו אנשי מדע, סטונדטים ופרחי אקדמיה – רק כדי לראות את האיש והתופעה.

עשרות שנים שהוא היה עוזב מדי שבת את ביתו וצועד לבדו במשך שעה ארוכה עד לעיר העתיקה. נכנס, תופס את הפינה הכי רחוקה מהמזרח, מכסה את פניו בטלית ונסחף בתפילה של שעות. המונים עמדו שם סביבו ורק הסתכלו. המחזה בלתי נתפס. חסיד שנתלש מהעולם, עומד לו מסוגר עם אלוקיו בדבקות שנמשכת שעות ארוכות.

ומה שיותר מפתיע מהכל היה הרגע שאחרי. כשהיה מסיר את הטלית אחרי חמש ושש שעות של עבודה, לא ניכר עליו שום גדלות או גאווה. היה מתיישב לשוחח כאחד מהחבורה, באותו חיוך ובאותה פשטות חסרת גינונים. מתיישב עם כולם ומתרפק על זכרונות עבר. בחוש התיאור הציורי שלו, היה מחיה דמויות ירושלמיות קדומות, ענקי רוח שבצילם חמד וישב.

כל כולו עומק בתוך עומק, שילוב בלתי נתפס של עומק נדיר, שכוסה במעטפת מרוככת ונגישה. זה בעצם היה מפעל חייו של הרב שטיינזלץ, לקחת את הענינים והספרים הכי מורכבים, את הסוגיות הכי עמוקות ולהנגישם בשפה קולחת ונגישה. כשישבת מול הרב שטיינזלץ שבעל פה, הרגשת בדיוק כמו זה שבכתב. כל היהדות הייתה זוהרת ומאירה.

השילוב הזה של רציונליסט מחודד וחסיד מופשט, היה בא לידי ביטוי מידי שנה בדרשת שבת הגדול. בכל פעם מחדש הייתי אחוז התפעלות. הוא היה עולה אל הדוכן, מדבר בשקט שהוא כמעט לחש. הגבאי ר' שיעה יוזביץ מהסהאת הקהל, ורבי עדין מתחיל לדבר שיעור למדני כמעט טכני על כל ההידורים והחומרות. אלא שבשלב מסוים, הוא היה נוסק ועובר בבת אחת לעומק של העניין. למהות של חג הפסח, לרוממות שמסתתרת מאחורי כל הנהגה.

השבוע כשכל העולם דיבר על ה'הוגה', ה'גאון' וה'אינטלקטואל' המיוחד, אני דווקא נזכרתי בתמונה אחת אישית, משדה התעופה קנדי בניו יורק. כשירדתי מהטיסה, הופתעתי לפגוש גם את הרב עדין שהוזמן לסשן של הרצאות מחוף אל חוף. באולם קבלת הפנים כבר המתינו לו לקחתו לאחת האוניברסיטאות החשובות של ליגת הקיסוס. אלא שעכשיו היה עלינו לעבור את משוכת הבידוק. מבט אחד באולם המלא הספיק לי כדי לדעת שהתור שלנו יגיע רק בעוד שלוש שעות. בקצה המבט אני קולט את הרב עדין עם המזוודה וספר תהילים קטן. עומד בתור כאחד האדם.

בשלב זה החלטתי להפעיל קשרים. התקשרתי למי שהתקשרתי, והנה הגיעה האפשרות לדלג את כל התור. ניגשתי אפוא לרב עדין והצעתי לו לחסוך שלוש שעות יקרות מדי מחייו. הוא סגר את התהילים, ביקש שאתקרב ולחש לאוזני: "זה חילול השם, אני לא מוכן לעקוף אפילו אדם אחד בתור. גם אם זה יקח עוד חמש שעות, אני כאן. אם יש מישהו שלא רוצה לשמוע את ההרצאה שלי, שילך לביתו".

זה היה הרב עדין. אדם שסביבו נשפכו כמויות של קשרים וכספים, אבל הוא עצמו נותר יהודי פשוט. חסיד ירושלמי שמתעטף בטלית ותפילין ושוכח מכל חללי דעלמא. חסיד שאין לו בעולמו אלא מטרה אחת: להוליך עוד ועוד יהודים מכל רחבי העולם, בדרך שהלך הוא בחייו – מתוך הכפירה אל עומק האמונה בק-ל חי.