אנחנו אוהבים לדבר על סיפורי מסירות נפש, על מעשים הרואיים של יהודים שהלכו עד הסוף, על דבקות נפלאה בבורא, על לימוד תורה אדיר או על חסד נדיר ומיוחד.

אבל האמת היא, שכל זה לא היה מחזיק מעמד בלי המסגרת 'הפשוטה' של המצוות היום יומיות הרגילות, אלו שיהודי שומר תורה ומצוות לא ממש חש מיוחד כשהוא מקיים אותם.

אתם יודעים, אני גדלתי על סיפורי גבורה יהודיים. כבנים למשפחה חבדי"ת רוסית מדורי דורות, אנו, רעייתי ואני, רוויים בסיפורי גבורה עילאיים על שמירת המצוות באופן פרטי ועל שמירת הגחלת היהודית למען הכלל. חלק לא מבוטל מהסיפורים הללו סיפרתי בעבר, את חלקם עוד אספר, והאמת, שהם אינם רק סיפורים, אלא כבר חלק מההוויה של חיי וחיי משפחתי – זה טבוע בנו עמוק.

אך ככל שעוברות השנים, אני מבין שסיפורי הגבורה הם רק התמונה. אני מבין שבחיי היום יום, ובפרט כשעם ישראל חי חיי רווחה בחסדי ה', צריך ליצור מסגרת פשוטה, וכן, צריך גם להקפיד עליה בכוח.

המסגרת הפשוטה מתחילה מתפילות שלש פעמים ביום בבית הכנסת וממשיכה בשיעורים יומיים קבועים ועד מעשים טובים רגילים, כמו ביקור חולים פיזי או טלפוני וגמ"ח קטן פה ושם. המסגרת הזאת לרוב אינה מרגשת, אין בה מן החום וההתלהבות של סיפורי מסירות הנפש, אין מה לספר על זה, ובשפה של ימינו, הסיפורים הללו לא יקבלו הרבה 'לייקים', אבל יש בה כדי לשמור עלינו יהודים יראי שמים.

אולי דווקא בגלל שהמסגרת יחסית יבשה, יש בה פחות תנועה ותנודה. אבל מסגרת, זה מה שהיא צריכה, פחות תנועה ותנודה ויותר יציבות וסדר.

*

איני יודע אם לזה התכוונו חז"ל בתחילת פרשת עקב, כשציינו שיש לשמור על המצוות ש'האדם דש בעקביו', כלומר, לשמור על המצוות הקלות. ואולי בגלל 'פשטותה' של המסגרת, היא אכן נחשבת למצווה שאדם דש בעקביו.

באופן אישי, איני בטוח כלל מה זו מצווה קלה ומהי מצווה חמורה. לדידי, זוהי הגדרה סובייקטיבית תלוית אופי וסגנון. הנה למשל המסגרת עליה דיברתי, יש מי שהיא הכי קלה ופשוטה לו, ויש מי שהיא הכי קשה ומאתגרת עבורו.

שבת שלום,

הרב זלמן וישצקי