תשעה באב, שעת צהריים לוהטת. זרם בלתי פוסק של מכוניות בשערי נתב"ג בדרכו ללוות את הרב מוטי ענתי בדרכו האחרונה.

עשרות עשרות שהופכים למאות, מתקבצים תחת השמש הקופחת ומחכים לארון שאמור לצאת מבטן המטוס.

ושם, מתחת לסככה החצי מוצלת, כמו פגישת מחזור של שלוחים - רבנים, תמימים, מקורבים וסתם אנשים שנתקלו ברב מוטי פעם אחת בחייהם.

כי אם פגשת את מוטי פעם אחת זה לכל החיים.

אי אפשר לשכוח את החיוך הכובש שמלא באכפתיות, את לחיצת היד החזקה ואת החיבוק. אוי את החיבוק האמיץ שעוטף אותך ומטעין אותך באנרגיות לשעות רבות.

ושלא תטעו: החיוך והאכפתיות וה'אהבת ישראל' העצומה של היהודי המיוחד הזה, לא קלקלה את השורה ולא מנעה ממנו לתבוע ולדרוש מתלמידיו וממקורביו לפחות קמצוץ ממה שדרש מעצמו: לקום בבוקר השכם לחסידות ולתפילה גם אם ההתוועדות נגמרה באישון ליל. לצאת למבצעים עד כלות הכוחות ואף פעם לא להוריד את הרגל מהגז.

אפשר למנות בלי סוף את מעלותיו הטובות. את ההתמסרות הבלתי אנושית שלו למבצעים של הרבי, את האהבת ישראל המיוחדת שהייתה לו גם ליהודי שלא פגש מעולם, ויראת השמיים וההקפדה על קלה כבחמורה.

אבל אם יש משהו שאפיין אותו יותר מכל זה כח המעשה. "אמור מעט ועשה הרבה".

מוטי דיבר בקצרה ועשה המון. בעצם הוא לא נח לרגע, גם אם ישן שעתיים בלילה היה מתייצב כמו חייל לחסידות ותפילת שחרית השכם בבוקר. ואם היה מגיע לבית המדרש וחלק מהתמימים עוד לא קמו, הוא היה זועק מקירות ליבו 'איך תמימים יכולים לישון על משמרתם?' הוא באמת לא הצליח להבין את זה...

אנחנו היינו הקבוצה הראשונה (תש"ס) של מכון הסמיכה שהקים הרב מוטי, והוא דאג לנו כמו אב לידיו. תנאים גשמיים מעולים, התעניינות בפרטים הקטנים ואפילו דמי כיס. אבל כמו גנרל קשוח אף פעם לא פסק מלתבוע ולדרוש. לקום בבוקר מוקדם לחסידות, לשמור על הסדרים ולקרב עוד ועוד יהודים לאביהם שבשמיים.

הוא היה מנהיג ומפקד טבעי, אך גם חייל פשוט עם קבלת עול וביטול מוחלט לרבי. הוא היה אדם עשיר מאד אבל אף פעם לא החצין את זה ואף פעם לא התעניין בהנאות העולם.

לפני 20 שנה הקים מכון הסמכה לרבנות, שהוציא תחת ידו עשרות רבות של רבנים. הוא הקים והנהיג קהילה מרשימה שאהבה והעריצה אותו אבל התנהג כאחרון החיילים. אם היה צורך היה נכנס למטבח ומבשל לכולם, מפשיל שרוולים ומרים את המכסה מנוע של "הטנק" שנתקע באמצע הדרך...

איש חזק היה הרב מוטי, פיזית ומנטלית. אף פעם לא הרים ידיים, אף פעם לא התעייף, אף פעם לא נשבר. חייל ומפקד שנפל על משמרתו בחטף באמצע הדרך ומבלי שהשלים את המשימה.

אני בטוח שגם עכשיו שם למעלה הוא מנער את כולם ומתכנן כבר את השיירה הבאה לבית המקדש.