ביום שני הקרוב, ו' מנחם אב, ימלאו 20 שנה לפטירתו של איש חסיד שהתגורר באילת במשך עשרות שנים ושמו חנניה יו"ט ליפמן שיקמן ז"ל.

הוא היה במקורו חסיד קרעטשניף, תמים במלוא מובן המילה. כאשר עלו הוא ורעייתו רבקה (רגינה), לאחר השואה, שלחו אותם היישר לאילת, כיוון שלא היה להם יעד כלשהו בעלותם ארצה.

הניגוד הבולט בין אישיותו של האיש לאווירה של אילת בימים ההם, העלתה את השאלה אצל כל רואיו - מה לו ולעיר הדרומית? אך נראה כי מן השמים שלחו את הזוג שיקמן להיות לעזר ולאחיסמך לשליח הראשון שהגיע לעיר, הרב ישראל גליצנשטיין.

כאשר הגיע הרב גליצנשטיין לראשונה לאילת, טרם נישואיו, התברר לו כי יש מנין אשכנזי אחד בעיר - בבית הכנסת 'יהלו"ם'. את תפילות השבת הוא עשה שם בחברת אנשים דוברי אידיש, שלימים היו כר נרחב לפעולות חב"ד ולהפצת המעיינות. לאחר תפילת מוסף הוא לא מיהר לשום מקום. הוא תכנן להתיישב להתפלל באריכות בבית הכנסת, כמתבקש מתמים היוצא לשליחות טריה.

לצידו היה עוד יהודי, אותו עדיין לא הכיר, הלא הוא מיודענו ר' ליפא שיקמן, וגם הוא המתין שה'אורח' יעזוב את המקום כדי שהוא יוכל להתפלל לבדו. לאחר שציפיות שניהם התבדו וכל אחד הבין שהאחר לא יעזוב את בית הכנסת והוא יישאר אחרון, הם החלו להתפלל. ללא הודעה מוקדמת שומעות אזניו של הרב גליצנשטיין את תפילתו המשתפכת של ר' ליפא שיקמן בהיגוי פולני שורשי. מלה במלה ובהתלהבות אש קודש.

בפסוקי דזמרה עדיין האש היתה מכונסת ונשלטת, אך כאשר הגיע ר' ליפא לברכות קריאת שמע, האש התפרצה במלא עוזה. תפילתו לוותה בצעקות ובבכיות לאבינו שבשמים.

הרב גליצנשטיין צבט את עצמו לבדוק האם הוא אכן באילת או באיזה שטיבעל חסידי מחצרות האדמו"רים.

מהר מאוד נקשרה נפשם של השניים והוא הפך ברבות השנים לא רק לידיד חב"ד אלא גם לחלק אינטגרלי מקהילת חב"ד, שהלכה והתהוותה בימי הבראשית של חב"ד באילת. ר' ליפא ורעייתו רבקה התפרנסו ממפעל של כבישת דגי הערינג, אותם סיפקו למלונות ומסעדות באילת. למותר לציין כי באותם שנים לא היו חסר פארבייסען בהתוועדויות התמידיות.

הזוג שיקמן חי כל ימי חייו מבלי שזכו לפרי בטן. הם פעלו רבות למען חיזוק שמירת חומות הדת באילת, בהכוונת חסידי חב"ד שהיו הנחשונים והחלוצים בעיר זו בהקמת החומות.

באחד הימים סיפר ר' ליפא לרב גליצנשטיין כי יש לו מכתבים מהרבי - והזמין אותו לביתו להראותם לו.

מתברר כי ר' ליפא כתב מכתבים לרבי והרבי ענה לו על שאלותיו ובקשותיו. הוא גם סיפר כי כאשר הוא כותב מכתבים לרבי, הוא מוסיף את התואר "המלך המשיח". הרב גליצנשטיין שאל אותו פעם: הרי אתה חסיד קרעטשניף ומה זכה הרבי מליובאוויטש אצלך לתואר המלך המשיח?

ענה לו ר' ליפא בתמימות: בשבילי יהודי שדואג לכלל ישראל הוא המלך המשיח!

ר' ליפא שיקמן היה מהמשתתפים הקבועים בכל אירועי חב"ד וגם בכל ההתוועדויות ביומי דפגרא ופעמים רבות היה משלם מנדבת ליבו את אותן התוועדויות. ר' ליפא היה גם אחד מחברי העמותה של צעירי אגודת חב"ד ומשתתף באסיפותיה.

כשהגעתי לאילת בשנות המ"מים היינו נוהגים לשמוע את ההתוועדויות של הרבי באמצעות הטלפון בשידורים ישירים, אליהם היינו משכימים בשלש וחצי בבוקר. עלותו של כל שידור היתה יקרה וכדי לכסות את העלויות היו בכל קהילה מכובדת בארץ משלמים דמי כניסה לכיסוי ההוצאות. באילת היינו אז כחצי מנין חסידים ואיך נוכל לעמוד בנטל ההוצאה הגדולה? היה זה ר' ליפא שנטל על עצמו להשתתף באופן נדיב ולשלם את הוצאות השידורים. 

•

עם השנים הוא המשיך לקבל מהרבי מכתבים ומענות והמכתבים ברובם נשמרו אצלו. בערוב ימיו הוא העביר אותם לקרוב משפחתו מחסידי חב"ד שהתגורר בקרון הייטס, אצלו התארח כאשר היה אצל הרבי - והלה ביקש ממנו שיוריש לו את מכתבי הרבי.

כמי שהיה קרוב אליו, בקשתי ממנו לצלם את מכתבי הרבי והוא נענה בחפץ לב. בדרך כלל היו המכתבים מכתבים כלליים-פרטיים, אלא שהיו בהם גם תוספות בכתב או בכת"י הרבי.

ואלו חלק מהתוספות שהיו במכתביו:

• במענה לשאלתו - הפליגו חז"ל בגודל ענין השלום בין איש לאשתו ושכינה שרויה ביניהם.

• בנוגע לביקור בטורונטו - ידוע גודל הענין שלא לצאת מארץ הקודש.

• בנוגע להממון שחושש שנשאר חייב לפ' - יעשה כהוראת רב בזה.

• ובנוגע לכתבו אודות זוגתו תי' - יפנה לרב מורה הוראה בסביבתו.

• מהנכון אשר יבדקו את התפילין שלו וכן המזוזות שבדירתו - שתהיינה כולן [כשרות כדין] "ולהצלחה"

התשובה שהרבי השיב לו בנוגע לביקור בטורונטו, היא מעניינת מאוד, שכן אילת נחשבת לדעת רוב הפוסקים כחוץ לארץ ויש אומרים שאף שלענין ההלכה היא נחשבת כארץ ישראל כמו  לענין תרומות ומעשרות ושביעית, הרי שאין בה את קדושת ארץ ישראל.

ובתשובת הרבי שאין לצאת מארץ ישראל לחו"ל, משמע שגם אם אילת נחשבת חו"ל הרי זה ביחס לארץ הקודש, אבל ביחס לחו"ל ממש היא נחשבת כארץ ישראל לענין לצאת ממנה לחו"ל!

•

תקצר היריעה מהכיל את תרומתו הרבה של ר' ליפא וזוגתו רבקה  לעיר אילת, בעיקר בימים הראשונים, כשהעיר היתה מדבר של שממה ממש והוא היה ה"מזוזה" של העיר.

כולם הכירו אותו, בעיקר בשל חביבותו והתמימות שאפיינה אותו, והוא הקרין גם בעיר הרחוקה קדושה ויראת שמים טהורה, כמו היהודים של פעם, מדור קודם.

כל משך חייו היה ר' ליפא ללא חתימת זקן. באחת ההתוועדויות שוחחנו עמו על חשיבות גידול הזקן והוא, כאיש שכל כולו קבלת עול, החליט שמעתה ואילך יגדל זקן והוא עמד בהחלטתו עד סוף ימי חייו.

מאותו יום סנטרו היה עטור בזקן והליכותיו החסידיות ניבטו גם מפניו המאירות.

•

אחד הדברים שנעזרתי בו היה כאשר כתבתי לרבי שכדי להקים את מוסדות חינוך חב"ד באילת ברצוני לכתוב ספר תורה לזכות תושבי אילת, ובזכות התרומות שיינתנו לספר התורה נוכל להשתמש בהן גם לביסוס המוסדות.

באחד הפרקים הקודמים סיפרתי על כך באריכות,  כמו גם על התשובות המאוד מפורטות שבהן הרבי הורה לכתוב כמה ספרי תורה באילת, ואישר את רעיון כתיבת הספר. כשהתחלתי לכתוב את הספר, הדבר לא התקדם בקצב הרצוי וכתיבת ספר התורה התקדמה בעצלתיים.

מידי שבוע או שבועיים הייתי נוהג לבקרו, יחד עם בני משפחתי, בסעודת מלוה מלכה - וזאת כדי להקל על הזוג שיקמן את בדידותם. הביקורים הללו היו עבורם זריקות עידוד והם היו מקור לשמחה ונחת רוח מאחר ולא היה להם קרוב משפחה אחד כלל, לא בסביבתם ולא בישראל כולה.

באחד מהביקורים הללו הוא שאל אותי לשלום הספר תורה וכיצד הוא מתקדם. עניתי לו כי הקצב אינו משביע את הרצון, מחמת חוסר תקציב ותרומות  מועטות. הוא שאל אותי כמה עולה יריעה בספר התורה. כשעניתי לו מהו הסכום - הוציא פנקס צ'קים ורשם סכום של יריעה ואמר לי שכאשר תסתיים היריעה, אבוא אליו שוב. וכך היה. ליריעה הבאה באתי אליו ושוב הוא נתן את מלוא התשלום עבורה.

שאלתי אותו: האם הבנתי נכון שהוא ישלם עבור כתיבת כל הספר עד תומו? והוא ענה לי שאינו רוצה להתחייב, אבל כל פעם שתסתיים יריעה שאבוא אליו. כך במשך חודשים רבים הייתי בא אליו והוא אכן עמד בהחלטתו להשתדל לשלם את הספר עד גמירא.

תנאי אחד הוא התנה עמי כל משך אותם חודשים: שאף אחד לא יידע על כך שהוא משלם את הוצאות כתיבת הספר. כמובן שגם כשסיימנו את כתיבת הספר הדבר נשמר בסוד. גם על מעיל ספר התורה שבו נרשמו שמות הוריו והורי אשתו אותם הוא הנציח בספר תורה זה, לא הסכים לרשום את השם שיקמן על המעיל, כי אם את שמות ההורים בלבד - וכל זאת משום שרצה שתרומתו תהיה בסתר וללא פרסום כלל.

ביום ז' תשרי תשנ"ז התקיימה הכנסת ספר התורה.

הדמעות שנגרו מעיניו כל משך התהלוכה ובחגיגת הכנסת הספר וההתרגשות שאפפה אותו ואת רעייתו לימדו על סערת נפשם, שהנה הם זכו להנציח את זכר ההורים שנגדעו בשואה האיומה, והנה עתה הם מותירים להם כאן באילת זכר בספר תורה מהודר שנכתב בברכותיו של הרבי מליובאוויטש.

•

קיבלתי מספר הערות על הטור מהשבוע שעבר ואעלה אותן בקצרה:

1) כתבתי כי מכתבו של הרב זוין שהגיע אלי בהפתעה עדיין לא נדפס מעולם. העירוני כי חלק ממנו מודפס בהשלמות לאגרות קודש בכרך מאוחר יותר.

2) לגבי תשובתו של הרבי על השאלה היכן כתב הרמב"ם כי כל מי שיש בו טבע בשר ודם אי אפשר שלא יטעה והרבי הפנה לפירוש המשניות בהקדמה למסכת הוריות. נשאלתי שלא מצאו זאת בהקדמת המשניות שם.

כתבתי כי מדובר בהקדמת פירוש המשניות שהרמב"ם כתב כקישור בין מסכת אחת לשניה, והשורות הללו מודפסות במשניות בהוצאת "שי למורא". עיין שם.

3) העירני חכם אחד שהוא שמע גם כן את הסיפור, אבל על פתגם אחר. 

מובא בשם הרמב"ם ש"דרך ארץ קדמה לתורה" ולא מצאו זאת בכל ספרי הרמב"ם וגם כאן כשנשאל הרבי על כך בחלוקת הדולרים, הוא הפנה לשורות הקישור שלפני מסכת אבות שם כתב זאת הרמב"ם.

4) כתבתי כי בנו של ה'נועם אלימלך' כתב על אביו בההדירו את ספרו שאם תמצא טעות אאי אפשר לבשר ודם שלא לטעות. ועל כך העירו לי כמה וכמה שמי שכתב את ספר 'נועם אלימלך' הוא בנו ר' אלעזר ולא רבי אלימלך בעצמו.

ומה שכתב שטבע של בשר ודם הוא לטעות, כיוון את הדברים על עצמו ולא על אביו ח"ו ואכן הדברים מסתברים שבן המחבר לא יכתוב כך על אביו.