הלילה נפטר בירושלים, קשיש יקר, בודד, ערירי, ונטול ילדים ביולוגיים. דב ברנדר, ניצול השואה וחסיד חב"ד היה שכננו, בית מול בית - מאז שנולדתי.

כשאני חושב על אדם טוב ופשוט, בלא התחכמויות, אך עם עיני עצב, כאב ושמחה חליפות - אני חושב עליו.

הוא אהב את אדמת הארץ, ניסה להיות חקלאי, ולבסוף בחר בגינון. בילדותנו, נהג ללטף את עלי העצים והשיחים בגינתו המפוארת, להדגים לנו איך עודרים, גוזמים ומתחחים.

הוא פורר גושי אדמה דשנים, ונאנח לעינינו המשתאות: "לו רק ידעתם" אמר "כמה קדושה, אהובה וטובה האדמה הזו." והוא ידע. שלוש שנים בילה בתוך אדמה אחרת.

כילד בן עשר, רדוף ומפוחד, חי שלוש שנים בבונקר חפור מתחת לאדמת אוקראינה הקפואה, ביחד עם אחותו. אימו נפטרה ונותרה שלושה ימים לצידם, והם לא זזו.

גם כשהאדמה המופשרת קרסה באביב על יושבי הבונקר השכן, הם לא נעו. כן, הוא ידע מה זו אדמה מקוללת, ידע מה זו תקווה, וערג כל ימיו למשיח. בלי להתבלבל או לשים לב למה אנשים יאמרו, דב תלה שלט גדול ליד ביתו, בכניסה ליישוב: "הכונו לביאת המשיח."

פעם, כשהייתי ילד, אבא ודב לקחו אותי ואת אחי, לחלק פליירים בתחנה המרכזית ברחובות, נגד הנסיגה מסיני. שוטר אחד נגע בדב, ודב פשוט לא יכול היה, האיש העדין ביקום, צדיק, לומד תורה, איבד את זה, רעד כולו, צעק והשתולל - הכול חזר פתאום.

הוא הקפיד ללמוד תורה כל יום, לעבוד בגינה, וללכת למקווה, לטהר את גופו. לפני כמה שנים, דב הכניס לבית הכנסת ספר תורה לזכר משפחתו שנרצחה - הוא הצמיד את ספר התורה לחיקו, כאוחז תינוק קטן ואהוב - שמעולם לא זכה לו.

פניו התחדשו, עיניו זהרו וכל גופו קרן. הוא חילק לכולם שיר שכתב על המשיח, במנגינה של לו יהי, וביקש שנשיר. תראו בתמונה איך הוא מתאמץ ללמוד את ספר התניא, עם זכוכית מגדלת, ועם תמונתו של הרבי. כל מה שנותר אחרי דב, הוא אמיר היקר, הנער שהוא ופנינה אימצו אל חיקם, ושכיבד אותם כל השנים, ושני ילדיו - נכדיו.

אז לזכרו של האיש הזה, הערירי, הצדיק והבודד, הרימו תפילה לשלום, שירו לביאת המשיח, ולטוב בעולם. 

וגם, בואו ניתן, ערב הלווייתו, קצת אהבה והערכה לאיש היקר והבודד הזה, שלא קיבל זאת מהוריו, וכמעט שלא קיבל זאת גם בהמשך חייו (שלא היו קלים כלל). יד ושם, טוב מבנים ובנות, שם עולם אשר לפחות מעט יזכר.

חודש טוב.

• פורסם בעמוד הפייסבוק של דנה ורון