המצב, כמו שאומרים, בטטה... גם בגשמיות וגם ברוחניות.

הקורונה שיבשה ומשבשת לנו את החיים. בצד החולים והנפטרים הרבים, אסון בסדר גודל שאינו מוכר לבני דורנו, היא שללה מאיתנו את אחד היסודות החשובים ביותר לניהול חיים תקינים והוא – היכולת (או לפחות התחושה שיש לנו יכולת) לתכנן את עתידנו.

שום דבר כבר לא ברור. האם יוּתר לך לצאת מחר בבוקר מביתך לעבודה, האם הילד שלך ילך מחרתיים לתלמוד תורה, האם הבת שלך תחגוג בעוד שבוע בת מצווה בכיתתה והאם לחתונה של הבן שלך בחודש הבא תוכל להזמין מאה אנשים, חמישים, או אולי רק עשרים. ומי מדבר על הפרנסה שספגה מכה קשה מנשוא. מאות אלפי ראשי משפחות הפכו מובטלים, ומה שהחל כחוויה קולקטיבית ייחודית עם היבטים משפחתיים מגבשים, מסתמן עתה כאסון כלכלי נוראי. אתה רואה סביבך אנשים שאומרים לך "בוקר טוב" ו"ערב טוב", כאילו כרגיל, בעוד בתוכם פנימה אין להם מושג מהיכן לשלם את השבת הקרובה.

•

סחרחורת של איבוד ערכים

וכל הטרלול הקיומי הזה מתמזג להפליא בטרלול ערכי ורוחני המכה בארצנו (ובעולמנו) זה למעלה משני עשורים.

אתה פוסע ברחוב ומתקשה להאמין שרק לפני 25-20 שנים הייתה כאן מדינה שפויה (לפי ערך). מדינה שבה אנשים הלכו ברחוב לבושים (פחות או יותר). שבפרסומות של קופות החולים הופיעו תמונות של משפחה עם... אבא, אמא וילדים. שמי שחיפש חנויות פתוחות בשבת נאלץ לנדוד למחוזות קצה נסתרים. מדינה שבה יכולת להזמין את ראש העיר ורעייתו לאירוע ציבורי בכיכר העיר ואז להפנות אותם זה לצד הגברים וזו לצד הנשים. מדינה שבה אפשר להגיד בבטחה "כולנו יהודים" בלי להיות מואשם בגזענות. מדינה שבה יכול אדם שומר מצוות לעמוד מול תלמידים ולתקוע בשופר או לספר על נס חנוכה בלא שתוטח בו המילה המפחידה... "הדתה". מדינה שבה עגילים הם תכשיט נשי וטעינת פגזים בטנק הוא תפקיד גברי.

לפתע הכול כאן השתבש לחלוטין. אנשים נכנסו לסחרחורת של איבוד ערכי יסוד יהודיים ונורמטיביים הכי בסיסיים. הברון מינכהאוזן ניסה לכל הפחות למשוך את עצמו מן הבִּיצה באמצעות אחיזה בשערות ראשו. אבל כאן אפילו לא מבינים ששקועים בתוך בִּיצה. וגם אם פה ושם יש הבלחות של הבנה, לא ממש מוכנים למאמץ ולמחויבות הכרוכים ביציאה ממנה, ולכן מעדיפים להמשיך לבוסס בה ולספר לעצמנו שאנחנו בעצם בתוך בריכת כדורים צבעוניים.

•

היכן קולם של המנהיגים

אחרי שלב האבחון וההתמרמרות, הבה נתכנס מעט פנימה:

אין חב"דניק שלא שואל את עצמו כמעט יום יום מה הרבי היה אומר על זה, ועל זה, ועל זה... כי לכל חב"דניק ברור שהרבי לא היה עומד מִנגד מול המציאות המבהילה שבה אנו חיים. מול עולם מיטלטל כאנייה בלב ים סוער ומול מסרים שמימיים חריפים כל כך הנשלחים אלינו.

ואתה שואל את עצמך: ריבונו של עולם... הרבי מליובאוויטש השמיע יותר מארבעים שנה את הקול המצפוני, הקול האלוקי אם תרצו, של הדור. הוא התריע, ולא נח ולא שקט עד שדברים זזו והשתנו לטובה. נאבק בהתבוללות וקרא תיגר על הרפורמיזם. נלחם להציל את הדור היהודי של אחרי השואה ושיגר את שלוחיו לתפוס את ההיפיס באוניברסיטאות. שלח את חסידיו הזקנים אל קיבוצי השמאל, ואת הצעירים הציב ברחובות תל אביב וניו יורק כדי להביט למיליוני יהודים בלבן שבעיניים ולשאול אותם "אתה יהודי?", "הנחת תפילין היום?", ולא לתת ליהדות שלהם לדעוך ולהיעלם. הקים אלפי מוסדות תורה וטהרה במקומות הכי נידחים, וכאברהם העברי בשעתו הקריא את שמו של הקב"ה בעולם.

ובכן, למרבה הצער והכאב קולו הישיר של הרבי אינו נשמע כיום. אבל מה עם כל אותם "ראשי אלפי ישראל"? מדוע קולם לא נשמע בימים אלה? האם לאיש מהם אין איזה הארה, גילוי, רוח הקודש או אפילו סתם רגש אחריות למצב המטורף הזה?! עולם שלם ובתוכו עולם יהודי גדול ומבולבל, שוקע ושוקע, ולמנהיגים הרוחניים אין מה לומר?!

•

שום דבר לא זז

הנה דוגמה אחת לציפייה אישית שלי הממתינה להגשמתה:

יהודי נשוא פנים, מוכשר ואכפתי דוגמת הגאון הרב ישראל מאיר לאו (יאריך ה' ימיו ושנותיו), מדוע קולו לא נשמע בעת הזו. מדוע הוא איננו קם – ממרומי גילו והדרת הכבוד שהכול רוחשים לו – ואומר איזו מילה שתנענע קצת את אמות הסיפים. אמירה שתקרא לדור שלנו להתנער מההבלים ומהשחיתות המוסרית שמזמן לזמן שוברים עוד ועוד שיאים חדשים.

זה מדהים עד לא ייאמן: הקורונה כבר קטלה כחצי מיליון בני אדם והעולם כולו שרוי באובדן עשתונות. גם אצלנו הצמרת הבריאותית מבולבלת ונעה במרחב הבלתי אפשרי שבין פרופ' לס ("סתם שפעת") לפרופ' סדצקי ("לסגור ולסגור"). והאנשים עצמם?! שום כלום! לא חושבים לרגע לזוז אפילו מילימטר מהמקום המוסרי וההתנהלותי שבו הם תקועים. כן, יש להם בהחלט דאגות קשות ביותר ויעדים דחופים לשינוי: החזרת מופעי התרבות, פתיחת מכוני הקעקועים, השבת מצעדי הגועל לחוצות הערים, הפעלתם מחדש של 'אוטובוסי השבת' (איזה אוקסימורון).

ובכן מדוע לא יקום הוא ויקרא ויזעק מקירות ליבו: אחים יקרים ואהובים, אתם לא מבינים שיש כאן איזה מסר אלינו?! שמשהו בסיסטם שיצרנו נדפק וחייב להשתנות?! שיש כאן קריאת השכמה אלוקית לאנושות בכלל ולנו היהודים בפרט, לחשב מסלול מחדש?!

הגאון הרב לאו הוא כמובן רק דוגמה ומשל. ישנם עוד רבנים ומנהיגים טובים ויקרים שלמילה שלהם יש משקל ציבורי רב. מה איתם. איך הם יכולים לעמוד מנגד ולהחריש.

•

לסובב את המנואלה

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה אולי הכי חשובה – אלינו החב"דניקים.

לאורך עשרות שנים הובלנו. לקחנו אחריות על סדר היום הערכי של מדינת ישראל ושל העולם היהודי בכלל. חשנו את כובד האחריות לעתיד הדור הבא. לעתיד השבת. לעתיד התורה. הסתובבנו ברחובות עם מכוניות ורמקולים, והכרזנו "כל אישה ובת מדליקה נרות שבת, כניסת השבת בשעה...". תלינו בתחנות האוטובוסים שלטי ענק "בין עיסוק לעיסוק קרא עוד פסוק". קראו לציבור להתכונן לביאת המשיח על ידי עשיית עוד מצווה. הצבנו יעדים גדולים ופעלנו לשנות ולשפר.

נכון, הכול כמובן היה ביוזמותיו ובעידודיו הצמודים והבלתי פוסקים של הרבי, וכעת – כאמור – המצב שונה. ובכל זאת. אנחנו הלוא מאמינים – וגם רואים בחוש – כיצד הרבי ממשיך לתת לנו כוחות ולהנהיג אותנו. וחוץ מזה, אחרי שהפעיל אותנו אינטנסיבית יותר מארבעה עשורים, אנחנו אמורים כבר לדעת לסובב בעצמנו את המנואלה.

שלא נטעה, גם היום נעשים דברים כבירים. מבחינה מספרית הם כפי הנראה עולים עשרת מונים על פעילותנו בתקופות שעליהן אנחנו מתרפקים. אבל גם הציבור בישראל גדל פי כמה, ועמו גדלו והתעצמו לאין שיעור גם האתגרים הרוחניים.

•

משנים את נתיב ההפלגה

אנחנו פועלים גדולות ונצורות ואיש חלילה לא בא להקטין ולצמצם. ממש ממש לא. שלוחי הרבי ועוזריהם, חסידי חב"ד וה'תמימים' היקרים, עושים עבודת שטח אדירה. אבל עבודה מקומית של 'אחד על אחד' או אפילו 'אחד על עשרה'. כאן משפחה מכשירה מטבח, כאן יהודי חובר למעגל התפילות וכאן אישה מצטרפת לשיעור תורה קבוע. בונים ועושים ומשנים את הסביבה הקרובה.

אבל מה עם הובלת מהלכים ציבוריים רחבי ממדים? מה עם חתירה לתיקון הדברים מן היסוד? השבת הקדושה שהייתה למרמס, ה'הצלחה' להפוך מציאות סטייתית לנורמטיבית, השיסוי החברתי העמוק (כאשר "החרדים" הם אולי הקרבן הכי מובהק של המצב), החתירה המתמדת להתפרקות כללית מכל סממן יהודי מזהה למדינת היהודים – מה בקשר לזה?

יש תחושה שבהיבט הזה הרמנו ידיים ואולי אפילו בחרנו קצת... לעצום עיניים.

מתי בפעם האחרונה – בעשר-עשרים השנים האחרונות – חב"ד כתנועה יצאה לציבור עם איזו אמירה עקרונית מובילה. מתי ניסינו להוביל מהלכים גדולים שיסיטו את האונייה הגדולה ממסלול התנגשותה הבלתי נמנעת עם הקרחון האימתני (שלמעשה כבר עתה פוגע בנו ומאיים לרסק אותנו ח"ו), אל נתיב הים הבטוח. מתי?

הגיע הזמן שנביט על התמונה הרחבה ונפעל לשינוי המגמה.

הגיעה השעה שחב"ד תחזור לקחת אחריות ולהוביל!