במוצ"ש זה יברכו בני ישראל את ברכת הלבנה ויקדשו אותה, כנהוג לומר את קידוש הלבנה במוצאי שבת, כאשר אנו בבגדי השבת.

מנהגנו להמתין בקידוש הלבנה עד שיחלפו שבעה ימים תמימים מעת המולד. בחודש זה של  תמוז תש"פ, היה המולד במוצ"ש בשעה 12:30 בלילה ולכן במוצאי שבת הקודמת פרשת חוקת לא יכולנו עדיין לקדש הלבנה, כי חסרו כמה שעות להשלמת שבעה ימים תמימים.

לפי זיכרוני, הרבי היה יוצא לקידוש לבנה גם במקרה שחסרים כמה שעות להשלמת שבעה ימים מהמולד, ורבים אמרו שהרבי סובר שאין להמתין שבעה ימים בשלמות ממש ואם חסרות כמה שעות אין מקפידים על כך.

אך לעניות דעתי, הרבי הקפיד מאוד על שבעה ימים שלמים והסיבה שבכל זאת בירך על הלבנה כשעדיין חסרו כמה שעות היא בגלל שכל קידוש החודש על ידי הלבנה תלוי בעת ראיית הירח בלידתו באיזור ירושלים וכיון שבירושלים כבר הגיעה הלבנה לשבעה ימים תמימים, לכן אפשר בניו יורק לקדש הלבנה גם אם חסרות כמה שעות, כי יש הפרש של 6-7 שעות בין המקומות.

וכך כותב הרמב"ם בהלכות קידוש החודש (פרק ה הלכה י"ג): 

"זה שאנו מחשבין בזמן הזה כל אחד ואחד בעירו ואומרין שראש חדש יום פלוני ויום טוב ביום פלוני. לא בחשבון שלנו אנו קובעין ולא עליו אנו סומכין. שאין מעברין שנים וקובעין חדשים בחוצה לארץ. ואין אנו סומכין אלא על חשבון בני ארץ ישראל וקביעתם. וזה שאנו מחשבין לגלות הדבר בלבד הוא. כיון שאנו יודעין שעל חשבון זה הן סומכין אנו מחשבין לידע יום שקבעו בו בני ארץ ישראל אי זה יום הוא".

•

בעיר ירושלים ת"ו התגורר אחד החסידים, הרב יצחק גליצנשטיין ז"ל. הוא היה נחבא אל הכלים, אך מסור בלב ונפש להוראות הרבי ומבצעיו.

לאחר מלחמת ששת הימים נפתחה עמדת הנחת תפילין בכותל המערבי והיא פועלת שם עד היום זה, ומיליונים זכו להניח בה תפילין. 

מי שהיה מהחיילים הראשונים שאיישו את העמדה הזו במשך שנים רבות, היה הרב יצחק גליצנשטיין, שהיה נוסע לכותל המערבי פעמיים בשבוע למשמרת הקבועה שלו, באופן של "קור וחום קיץ וחורף... לא ישבותו". דבר לא מנע ממנו מלהתייצב על משמרתו: לא שרב ושמש יוקדת ולא גשם וסערה.

לימים הגה רעיון והציע לרכוש זוג תפילין לכל מי שמקבל על עצמו להניח תפילין בקביעות. ואכן, רבים זכו למתנת תפילין ממנו כשהביעו את רצונם להניח תפילין מידי יום.

למותר לתאר את פרץ הרגשות של יהודים רבים שהניחו תפילין לראשונה או לאחר שנים רבות ליד הכותל המערבי שריד בית מקדשנו, חלקם בוכים וחלקים דומעים משמחה. 

כאשר הם היו פונים אל הרב גליצנשטיין ושואלים במה הם יכולים להודות לו על שזיכה אותם בהנחת תפילין -היה עונה שאם לא קשה להם שיכתבו מכתב לרבי מליובאוויטש ויודו לו על היוזמה של עמדת הנחת תפילין בכותל המערבי. אנשים רבים לקחו ממנו את הכתובת וכתבו לרבי דרכו מכתבי תודה מרגשים ומעניינים.

כאשר חלפו שנים ואצל הרב גליצנשטיין הצטברו מכתבי תודה רבים, הוא החליט לכרוך את הכל לספר עם כריכה קטיפתית ולשלוח לרבי למען יהיה לו לנחת רוח. זכורני שהתבקשתי על ידי בנו, חברי לספסל הלימודים, הרב מנחם גליצנשטיין, רבה של מעלה אפרים, להכין את העמוד הראשון של הספר ולאייר אותו כנאה וכיאה לכ"ק אדמו"ר.

הספר היה יפה בחיצוניותו, אך בעיקר מרתק בתוכנו שכן בין הכותבים היו גם אח"מים, נכבדים ואנשי צבא בכירים.

הספר נשלח אל הרבי ויודעי דבר סיפרו שהספר שהה על שולחנו של הרבי זמן ממושך וכיום הוא שוכן בספריה של הרבי.

•

הרב יצחק גליצנשטיין היה ממתפללי בית הכנסת הייחודי "ביהכנ"ס של הרב זוין". בבית הכנסת זה התפללו מתי מספר לבקשתו של הרב זוין לקיים בביתו מנין בכל שבת ומועד, וגם אני ובני משפחתנו זכינו להיות בין הנמנים על מנין זה.

מימי נערותי נזכר אנכי בסיפור מפעים שאירע לרב גליצנשטיין באותם הימים: באחד הימים נתן את התפילין שלו לבדיקה אצל בודק סת"ם מכובד ומפורסם וכשהסתיימה הבדיקה חזר להשתמש בהם.

באותה לילה והנה בחלומו הוא רואה כיצד הוא מניח תפילין. כאשר הוא מניח את תפילין של יד בוקע ממנו אור גדול ואילו כאשר הוא ממשיך להניח את תפילין של ראש אין בו אור כלל. הנחה סתמית. 

כשהקיץ מחלומו ניסה לדחות את החלום ולהתייחס אליו כאל דברים בטלים שאין בהם ממש. אך היה משהו מאוד מוחשי בחלום - שטרד את מנוחתו. הוא החליט לחזור אל בודק הסת"ם וביקש ממנו לבדוק שוב את התפילין, והנה התברר שכאשר הוכנסה אחת הפרשיות של ראש לאחד הבתים היה שם דוחק מסוים ומי שסגר את התפילין השתמש בסכין כדי לדחוק את הפרשיה פנימה וללא שהתכוון פצע את הקלף ופסל אותו.

כמובן שהתפילין תוקנו מיד ובסביבתו אמרו כולם כי זכותו הגדולה בעמידתו בכותל המערבי על משמרתו לזכות אלפי יהודים בהנחת התפילין היא זו שעמדה לו למען לא יכשל במצוה חשובה זו שמוסר עליה את נפשו.

•

וזאת למודעי כי בחלוף קרוב ל-50 שנה מאז אירע סיפור זה, ביררתי עם צאצאיו האם הם זוכרים את פרטי הסיפור ולשאלתי השיבו לי כי אין זכור להם סיפור זה כלל.

לרגע הרהרתי בלבי אולי עדיף לגונזו באם בני ביתו אינם מכירים את הסיפור, אך במחשבה שניה החלטתי להעלות זאת בכל זאת על הכתב כי אני זוכר זאת בבירור.

ואם זיכרוני אינו מטעני עדיף לי שיקראו אותו מאשר ייאבד בתהום הנשיה.