הרצל קוסאשוילי

ג' תמוז ה'תש"פ

ערב י״ט כסלו (דצמבר) האחרון, לרגל יום הולדתה השלישי של רבקה בתנו, זכינו טרום פרוץ הקורונה לחיינו, לנסוע לרבי ולבקר באוהל וב770 יחד כל המשפחה.

הגענו בבוקר יום שלישי לאוהל, הטמפרטורות היו נמוכות, כשפתיתי שלג החלו כבר לכסות את המצבות באיטיות מכוונת. בחוץ קר, אבל בפנים אש. הלב בוער משמחה על שזכינו לבוא להודות על כל הטוב שה׳ הרעיף עלינו דרך ברכותיו והרעשת העולמות של הרבי בשמיים.

"בחוץ קר, אבל בפנים אש". קרוב לד' אמות באוהל

רק מי שעבר גהינום של ציפיה ממושכת לפרי בטן יבין על איזו בעירה של שמחה אני מדבר. במחשבה שניה, אני מאחל לכם שלא תבינו לעולם תחושות כאלו...

הדממה הקדושה בדל״ת אמות, מכוונת אותך ומדייקת אותך יותר, רק שבשלב מסויים, הסבלנות הילדותית של רבקהל׳ה התפוגגה כשהיא מתחילה לשאול אותי בקול: ״אבא, אני לא רואה את הרבי. אבא, אני רוצה לראות את הרבי״, כשהיא מנסה להגביה את עצמה אל מעבר לחומה שמסביב לציונים כפי שאפשר לראות בתמונה למטה - תמימות של ילדים.

כך כמה פעמים ברצף היא חזרה על בקשתה לראות את הרבי, ואני נבוך ומבולבל מנסה להסות אותה ומשחרר לעברה צרור בשרשרת של ששששששש! שששששש! ששששששש!

כל זה בא כמובן לאחר הכנה שעשינו עימה, ולאחר פ״נ שכתבנו יחד כמה דקות לפני, כשרבקה מציירת חנוכיה בפ״נ שלה, ומבקשת שנוסיף בכתב יד איחול לרבי: חנוכה שמח!

כשיצאנו, אישתי אמרה לי: ״אני חושבת שלא היית צריך לנסות להשתיק אותה. זה היה ׳רעש חיובי׳... אני בטוחה שהרבי שמח לשמוע את הקולות של הילדים שהבאנו אליו...״

*

למה אני מספר לכם את זה? בכדי להזכיר לעצמי כמה דברים: דבר ראשון: להזכיר כיצד לרבי היה קשר מיוחד עם ילדים - בכל שכבת גיל.

לא צריך להתחמש בעיני נץ בכדי להבחין בסרטוני הווידאו השונים, כיצד כל ילד קיבל את ליטרת תשומת הלב שלו מהרבי, כן, גם אם מאחורי הילד עמדו להם בתור ראש עיריית ניו יורק, או איש עסקים מכובד. באותם רגעים הרבי היה עם הילד בצורה אבסולוטית ומוחלטת, עד כדי כך שהרבי הגדול הזה, היה כורע ומתכופף לקומת ילדה קטנה בכדי לומר לה "thank you very much", על איחול של "happy birthday" שהילדה איחלה לו.

דבר שני שאני מזכיר לעצמי דרך הסיפור הזה הוא, את המשפט שהמשפיע שלי אומר לי שוב ושוב: ״הרצל, רק שלא נקלקל את הילדים בעצמנו״. אם יש משהו ששימח את הרבי, היו אלה הילדים-אל תיגעו במשיחיי-אלו תינוקות של בית רבן. לפעמים, התמימות הזאת של הילדים, היא המשקפת הנכונה להסתכל דרכה על העולם המבלבל והמתריס מולו אנו עומדים.

מידי פעם רבקה נותנת לי תזכורת מוחשית עד כמה היא ׳נהנתה באוהל׳, כשהיא מפצירה בי: ״אבא, מתי נטוס עוד הפעם כולם - אתה, אמא, אני ומענדל לרבי?״. וכשאני שואל אותה, ״למה את רוצה לטוס שוב לרבי רבקה? לא מזמן היינו שם...״. היא עונה לי באותה תמימות מבלי למצמץ: ״כי העוגיות והשוקו באוהל אצל הרבי היו טעימים...״
רק שהפעם גם אני שואל: מתי באמת הפעם הבאה שאנחנו ניסע לרבי?