ריבוי פעמים מזכיר הרבי את פתגם הרבי הריי"ץ שהעיקר איננו שאדם ילמד תורה, אלא שהתורה תלמד אותו. או כמו שאומרים, העיקר הוא ה'בכן' – מה יוצא אל הפועל מכל העניין.

וזאת השאלה שצריך כל אחד לשאול אחרי שהוא מסיים ללמוד עניין בתורה: מה זה מוסיף לי בחיים? כיצד אני משתנה?

בתחום ההלכה העניין ברור לגמרי. צריך פשוט לקיים, ליישם בפועל את מה שהשולחן ערוך אומר ופוסק, כי זה הוא הרצון העליון.

אולי נביא דוגמה קטנה ומעשית: כיצד על האדם לצפות ולהתכונן לקבל את השבת? עליו לפרוס מפות על כל שולחנות הבית, להתרחץ בחמין (מקווה לענייננו), להשחיז את הסכין, לערוך את השולחן מבעוד יום אם אפשר, כאדם המצפה לביאת מלך רם וחשוב, וכפי גודל הציפייה וההכנה לבואה של שבת המלכה, כך תורגש בנפש האדם קדושת השבת.

וכן מה שאדם חייב לפני שבת להשלים את הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום, וירא שמיים ילמד גם פירוש רש"י.

מה הרבי רוצה ממני

וכך העניין ממש בלימוד החסידות ובפרט במאמרים ובשיחות של רבנו נשיאנו. תמיד, אבל תמיד, צריך לשאול את השאלה דלהלן: מה הרבי רוצה ממני בנוגע למעשה בפועל, בקשר לתיקון המידות, המחשבה והדיבור? במה אני שונה אחרי הלימוד מכפי שהייתי לפני הלימוד?

אספר לכם סיפור, מעשה שקרה לי לפני הרבה שנים, כאשר עדיין הייתי מתגורר בפריז. וכמו שאומרים, כשהייתי צעיר בתחילת דרכי.

הייתי בבית הכנסת ופניתי לאחד מאנ"ש שדיבר בשעת התפילה, והראיתי לו את דברי רבנו הזקן בשולחן ערוך שלו בנידון, וד"ל... ואז פנה הלה בציניות למי שישב לידו ואמר לו: "נו, זה בסדר, הוא בעל תשובה טרי, זה יעבור לו... בסוף הוא ידבר כמו כולם..."

האמת, לא הבנתי את תגובתו, ועדיין איני מבין אותה.

בחסידות מובא שמי שלומד ואינו מקיים, עליו נאמר שה' אומר לו כביכול: רשע, מה לך לספר חוקיי?!

כי התורה הקדושה מתכוונת באמת ובתמים למה שהיא אומרת!

העצות מרבנו הזקן

בתניא קדישא רבנו הזקן טורח פרק אחר פרק ושורה אחר שורה לתת לנו עצות והדרכות כיצד לפתח ולהחדיר בעצמנו אהבה ויראה לה', כיצד לקיים מצווה, כיצד לברך ברכה או להתפלל בכוונה.

ושוב, רבנו מתכוון לזה בשיא הרצינות. הרבי מבאר בכמה מאמרים כי בזמן התפילה על האדם להתנתק מהעולם ולהשליך את עצמו לגמרי לקדוש ברוך הוא!

ולכן כאשר עומדים אנו שבוע ימים לפני ג' תמוז, כאשר 26 שנה עברו ועדיין לא נושענו – חייבים להחליט על מפנה, על שינוי, אבל משהו דרסטי. ללמוד נגלה בכל יום, שולחן ערוך, משנה וגמרא. להיות בקי בכמה ספרי חסידות. לדעת על בוריים כמה וכמה שיחות ומאמרים של הרבי.

לסיים בכל שבוע לכל הפחות מאמר אחד מהפרשה החסידית.

להחליט שחצי שעה קודם השבת, כל הבית ובני המשפחה יהיו מוכנים לקבל את השבת הקדושה מתוך שמחה, ואחרי שאדם פשפש במעשיו, כפי שמובא בקיצור שולחן ערוך.

להיות עסוק בעשרת המבצעים של הרבי מתוך מסירה ונתינה, ולהיות להוט בעניין שהזמן גרמא: ענייני משיח וגאולה.

השבת הקרובה היא פשוט השבת שלפני היום הכי קדוש והכי חשוב של השנה, ובשבת כזאת חייבים, אבל חייבים, להיראות אחרת לגמרי, ולדאוג לשתף בזה את כל בני המשפחה שלנו ואולי את כל מי שאליו ידנו מגעת!

בשבת הקרובה מן המופרך לחלוטין לגשת לסעודת ליל שבת ללא שיחה של הרבי בראש כראוי. לגשת לתפילת שחרית ללא לימוד חסידות כדבעי. גם בזמן, פשוט ללמוד שעה או שעה וחצי, וגם באיכות – ללמוד לאט, לחשוב, להבין, להתעמק ולהתחבר.

השאלה שצריך לשאול

בשבת שלפני ג' תמוז על כל אחד ואחת מאיתנו לשאול את עצמו: מה אני יכול לעשות כדי שהרבי פשוט יבוא ויגאל את עם ישראל מהגלות המר הזה, גלות גשמית ובעיקר גלות רוחנית?

חסידים לא מתייאשים. אולי קצת עייפים, לפעמים קצת מתוסכלים, אך נחושים בעצמם ודבקים במטרה... להביא לימות המשיח.

אולי נהיה קצת בעלי תשובה כאלה... כאלה שלוקחים הכול בתמימות וברצינות. הרי כבר אמרו "כל ימיו בתשובה"...

בשבת האחרונה בתפילת שחרית, ניגן החזן את 'ממקומך' בניגון של 'שובה ה''.

באותו רגע ממש צץ בראשי מחזה: שבת שמות תשנ"ב. בספסל האורחים הנני עומד עם קבוצה של צעירים שהגיעו מפריז. בעלי תשובה כאלה, תמימים, שלוקחים הכול ברצינות... ניגַנו 'שובה ה'', והרבי פנה אלינו וללא הפסקה עודד ועודד. זה היה משהו שלא יישכח לעולם.

וכעת תקשיבו: כמספר הבנים שהיו למטה, היו גם בעזרת הנשים צעירות מפריז, מאותה קבוצה. אני זוכר כמעט את כל השמות, אחד-אחד. 99 אחוז מהם היום מתהדרים בסרטוקים ובפאות. מהם שלוחים, מהם אנשי חינוך, מהם חסידים ואנשי מעשה... זה מה שפעל הרבי באותה התוועדות.

בשבת הקרובה נעצום את העיניים ונצייר את עצמנו בעודנו מנגנים 'שובה שובה ה', עד מתי, והנחם על עבדיך' – כיצד הרבי פונה אלינו, מעודד ומעורר אותנו. ושוב, אולי נהיה בעלי תשובה כאלה, תמימים וטהורים, שבוערת בהם אש של אהבה לרבי ובוערת בהם אש שאוכלת, אש שמכלה את כל הלהט אחרי תאוות עולם הזה הגשמי והחומרי.

ועד שלא רק בדמיון, אלא גם בפועל ממש, שוב נזכה, אך הפעם לנצח, להתראות פנים בפנים עם אדוננו מורנו ורבנו.

לחיים און א גוט שבת!

• הטור פורסם בשבועון 'כפר חב"ד'