הרב אלימלך פירר היה פעם בכותל המערבי בשעת אשמורת. אלו הן השעות הפנויות של אחד האנשים העסוקים ביותר בעולם. לפתע הוא שומע צעקות ובכיות קורעות לב. 'טאטע, טאטע' צועק האיש ואין ביכולתו להמשיך ולהוציא עוד מילה אחת נוספת. 

הרב פירר, שלא יכול היה לשאת את הבכי, נגש ואמר: ר' איד מה יש? למה אתה בוכה ככה? ספר לי, אני מבטיח שאעזור לך ככל יכולתי. רק אנא, תעצור את הבכי הזה.

היהודי המתפלל בדמעות עצר ואמר בחיוך של הכנעה: ר' מיילך, אינני בצער ואף לא בצרה, אלו הן לא דמעות של כאב כי אם של אושר ושמחה, זהו בכי של הודיה. שבעה ילדים לי, כולם בריאים, כולם מסודרים והיום, ממש היום, חיתנתי את בתי השביעית. כשהסתיימו השבע ברכות אצתי רצתי אל הכותל המערבי לומר לה' תודה. מה לעשות שליבי לא עמד לי, לא יכול לעצור את ההתרגשות ולכן הבכי והדמעות, הצעקות והקריאות. אלו הן קריאות של הודיה ושמחה. הנה תראה, אלו הן דמעות של 'מזמור לתודה' על כל החסד אשר עשה ה' עמדי.

*

בפרשת השבוע פרשת בהעלותך (בחו"ל קוראים את בהעלותך) יש ציווי לתקוע בחצוצרות, ציווי כפול. 

פעם אחת ברגעי קושי ומשבר, כשעומדים לפני מלחמה מול צורר שבא להצר, אז תפקיד החצוצרות לעורר את העם בתפילה ותשובה לה', שיעמוד להם במלחמתם. "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם ונושעתם מאויביכם". 

ופעם נוספת בא הציווי להריע בחצוצרות ברגעי שמחה ונצחון "וביום שמחתכם... ותקעתם בחצוצרות". גם כאן התקיעה בחצוצרות לא באה רק להביע שמחה, אלא כמו ברגעי המשבר היא באה כדי לעורר תפילה ותשובה, הכנעה וענווה לפני הבורא. 

כמו אותו יהודי, שהגיע לכותל המערבי ובכי של הודיה ושמחה על ליבו.

וזה חשוב מאוד, מאוד. כי אנו נוטים להגביה ראש ולהרים אף, כשאנו מצליחים, וזה מסוכן. אלו הם רגעים שאדם עלול לשכוח את מקומו, לפספס את העובדה שהכל, אבל הכל היה יכול להשתבש ויש לו להודות לה' על הטוב והנורמלי.

שבת שלום,
הרב זלמן וישצקי