יש אפיזודות, שנחקקות בנו בילדות, והן מתעוררות ועולות מעת לעת.

יש לי אחת כזו: שבת בבית הכנסת ׳בית מנחם׳ בכפר חב״ד, ואני, ילד בן 7, רוצה הבייתה. כבר 2 אחה״צ, התפילה הסתיימה ב12:00, אפילו ההתוועדות כבר דועכת. הברנדי 777 כמעט ריק, מהלקרדה נשארו חתיכות בודדות, והחסידים שהגיעו ב7 בבוקר (בשבת מברכין נוהגים לומר את כל התהילים לפני התפילה) צועדים להם לביתם בהליכה שבתית, הטלית על כתפם והמגבת מהמקווה של הבוקר עליה.

אבא ואני נכנסים ל׳חדר שני׳ לקחת את הטלית והמגבת, נכנסים בשקט. בצד שמאל על יד הקיר יושב לו יהודי ומתפלל, זהו ר׳ חיים שרייבר. ראשו ורוב פניו מכוסים בטלית, גופו לא זז, קולו לא נשמע, והוא עוד יישב כך שעות...

״מי זה? מה הוא עושה?״ שאלתי את אבא. ואבא, רק לחש לי ואמר ״דאס איז א חסיד - זהו חסיד״. מאז, כל שבת נכנסתי לשם לחדר שני, לראות איך נראה ׳חסיד׳.

התפילה - 'עבודה שבלב', עיקרה הוא הכוונה הפנימית ומחשבת הלב. הדיבור בקול רם עשוי להפריע לכוונה העמוקה ולרגשות הפנימיים שבלב.
והאדם העומד בתפילה, בעיקר בתפילת עמידה, צריך להגיע לתכלית הדבקות בקב"ה. עליו להתפלל בהתבטלות ובהתמסרות מוחלטת, בלחש ובחשאי, כראוי לרגע אישי ופנימי בחיבור שבין היהודי לריבונו.

עבודת הלב הפנימית נעשית בשקט, בלחש, אין בה מקום לרעש וצילצולים, כמו ר׳ חיים שרייבר ז״ל בפינה של חדר שני עם הטלית והדממה.

**

ליום היארצייט שלו, י״ז סיון.