א מענטש טראכט, גא-ט לאכט, און דער בר מצוה בחור?

אדם מתכנן, אלוקים צוחק, והבר מצווה בחור?

נתן שיחי' יהיה בר מצווה בשבת הקרובה בעז"ה.

רוצים לדעת מה היה בתכנון?

כ-30 בני משפחה שבאים מעבר לים לסוף שבוע ארוך, סעודת ליל שבת לכל המשפחה המורחבת. תפילות הבוקר בהשתתפות עשרות רבות, קידוש עשיר ומכובד בהשתתפות מתפללי כל בתי הכנסת בעיר וביום ראשון בערב אירוע מכובד וגדול, באולם מכובד וגדול בהשתתפות קהל מכובד וגדול, כולל צלמים נגנים וזמרים.

בפועל, באה הקורונה והטיסות בוטלו, במקום לטפל בסידור מקומות לינה לאורחים, אני מטפל בסידור ביטולי והחזרי טיסות לאורחים. בנס התארגנו על תפילין, כובע, חליפה ונעליים. בנס עוד יותר גדול התקבל אישור לערוך תפילה לכ25 אנשים, וביום ראשון נערוך בבתינו המחובד אירוע מחובד בזום מחוב"ד.

שלא יהיה ספק, אין אני מתלונן כלל ועיקר, שמחים ומודים אנו לה' על רוב חסדו, ובכלל, מה אפשר לעשות? זה המצב וזהו.
אבל זה אני, ומה עם הילד?

הילד חיכה לבר מצוה שלו הרבה שנים, הוא ידע איך היא תיראה, איך הוא רוצה אותה, מי יבוא ומי ידבר, מי ישיר ומי ירקוד. בכל שנה ביום הולדת סופרים לבר מצוה, אתה בן עשר, וואוו, עוד מעט בר מצווה. אתה בן אחת עשרה, ממש כבר כמעט בחור, בן שתים עשרה, עוד מעט מניח תפילין, צריך כבר להתכונן עם הקריאה והמאמר או הדרשה, והנה הפעם ככל שמתקרב היום הגדול הוא קולט שכל החלומות נגוזו ביחד עם הקורונה.

הרבה מחבריי מתמודדים עם בר מצוה בחור מאוכזב, יש מהם שאפילו משתפים אותי בזה, זה לא פשוט, כהורה עלי להבין שזה בכלל לא פשוט.
כן, הוא מבין שקורונה וזה, הוא בוגר ואפשר לנהל איתו שיחה בוגרת, ומדברים על אמונה ועל בטחון ועל השגחה פרטית וכל מה שלמדנו וידענו, אבל הלב שלו, הלב שלו לא תמיד משתכנע מדיבורים יפים.

•

מאיפה אני יודע? אני יודע כי הרבי בלקוטי שיחות חלק ל נותן לזה מקום בנתחו את דברי יעקב עם יוסף רגעים לפני פטירתו של יעקב:
כשיעקב אבינו ביקש ואף השביע ברגעיו האחרונים את בנו האבוד יוסף, קבור אותי במערת המכפלה, שם קבורים אבותי, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, שם גם קברתי את אשתי לאה, קורה שם לפתע דבר מאוד אנושי ומרגש. 

תוך כדי הדברים על הקבורה במערת המכפלה, יעקב, פונה אל בנו ומתנצל: ״ואני בבואי מפדן, מתה עלי רחל בדרך... ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם״. במילים פשוטות יעקב אומר ליוסף, הנה אני משביע אותך להפוך עולמות, בשביל להוציא את מיטתי ממצרים ולקבור אותי עם אבותיי, ואילו את אמא שלך, רחל אשת נעוריי לא קברתי שם. לא טרחתי ולא התאמצתי, פשוט קברתי אותה בצד הדרך, אפילו לא בתוך העיר בית לחם.

ובינינו, כמה המרחק מבית לחם לחברון לעומת המרחק מארץ גושן למערת המכפלה?

השאלה שעולה מאליה היא, כיצד זה חשב יעקב שיוסף כועס עליו? יוסף הוא הסמל והמודל הכי טוב לאחד שיודע למחול ולסלוח אפילו לאנשים שמכרו אותו בזדון לישמאלים, האם לא יבין ולא יסלח לאביו על מעשה שנעשה בתום לב? ובפרט שיוסף הלא היה שם בעצמו, הוא ראה וידע כמה לא פשוט היה להגיע לחברון עם כל המשפחה וביניהם תינוק יתום בין יום. יוסף גם ידע כמה יעקב אהב את אמו, כיצד זה חשב יעקב שיוסף לא סולח?

וכאן בא המענה שמלמד דרך נפלאה ביחסים בין בני אדם ובוודאי בין אב לבנו: הרבי מפנה אל ארבע מילים ברש"י שאומר שיעקב אמר ליוסף 'וידעתי שיש בלבך עלי' – יש לב ויש מוח. המוח יכול להבין, להשכיל, לוותר, אולי גם לסלוח ולמחול, אבל הלב, ללב יש חיים משלו והלב ימשיך לכאוב גם כשהמוח מבין. 

נכון, לא יכולתי לקחת את רחל למערת המכפלה, אתה ודאי מבין אותי ולא כועס, אבל הלב שלך, הוא ודאי כואב – 'ידעתי שיש בלבך עלי' כי כשאתה רואה כמה חשובה לי מערת המכפלה, ברור שקופצת בלבך תחושת החמצה שאומרת ״ואיפה אמא שלי?" לא עם אברהם ולא עם יצחק, אפילו לא עם בעלה יעקב, היא קבורה לבדה בדרך בית לחם. אז גם אם המוח מבין, הרי שהלב בוודאי כואב עליה.

ולכן רש״י מוסיף ומביא ביאור שלא ידבר אל המוח של יוסף אלא אל ליבו. אומר רש"י שיעקב אמר ליוסף: דע לך שקברתיה שם על פי ציווי הקב״ה, כדי שתהיה בדרך היציאה מירושלים כשיוגלו בני ישראל אחרי חורבן הבית ובדרכם שבורים ורצוצים גולים לבבל, יוכלו לעצור אצל ׳מאמע רחל׳, לבכות ולהתחנן שתתפלל עבורם ועבור ילדיהם.

במילים אחרות: אילו הייתי מציע לפניה שתי אפשרויות, האחת להיקבר עם אבותיה במערת המכפלה והשנייה להיקבר על הדרך כדי להיות שם למען ילדיה, אמא שלך רחל הייתה בוחרת באפשרות השנייה. אמא שלך היקרה ויתרה על הקדושה והכבוד של מערת המכפלה, כדי להיות שם עבור ילדיה כשהם זקוקים לה, כי ככה זה אצל ׳יידישע מאמע׳ היא מוותרת על עצמה למען ילדיה.

חבריי ההורים שילדם לא זכה למסיבת בר מצווה כפי שהוא חלם, שימו לב לשיח הזה שבין יעקב ויוסף. יעקב ראה את כאב הלב של יוסף. הוא ראה את האכזבה למרות ההבנה. בשלב ראשון יעקב נתן לכך ביטוי, הוא איפשר לכאב הזה להיות. הוא לא התעלם ממה שהיה, ההיפך, הוא פתח את זה באומץ רב, ונתן מקום לכאב הלב של הילד. ובשלב השני הוא מצא מילים מנחמות, מילים שידברו על ליבו ולא רק אל מוחו.

הילד שלכם בודאי בוגר ומבין, מה זאת אומרת, הוא הרי כבר בר מצווה. אבל בתוך ליבו הוא עדיין חולם על המתנות שהיה מקבל, על החברים שהיו רוקדים אתו על הכתפיים, על הזמר והריקודים, על האולם ועל האורחים, על ההזמנה הייחודית ועל הברכון עם השם שלו – מוחו אולי מבין שאין ברירה וקורונה, אבל ליבו מבין פחות. שווה לפתוח את זה מולו, אתו. לאפשר לאכזבה ולכאב לעלות, לתת מקום לבלבול ולחוסר אונים שלו.

ובשלב ב' יש סיכוי שתגלו שחלק גדול מהציפיות והתקוות שלו בכל הקשור למתנות וריגושים עדיין אפשר להשלים. 

מניסיון, שווה לבדוק את זה.

זלמן וישצקי