הכרעת ההלכה בזמן הסנהדרין ולאחריה

ויכוחים היו תמיד בעם ישראל, מחלוקות לא. חז''ל מספרים כי בראשונה לא הייתה מחלוקת בישראל. בכל עיר ניצב בית דין של עשרים ושלושה דיינים. אדם שהייתה לו שאלה הלכתית, הלך ובירר אצלם את הדין. אם ידעו, טוב, ואם לאו, ביררו את ההלכה בבית הדין בעיר הסמוכה. אם גם הם לא ידעו את הדין, עלו לירושלים. בירושלים היו שני בתי דין של עשרים ושלושה. באם גם הם לא ידעו לפסוק, העבירו את השאלה להכרעת הסנהדרין הגדולה היושבת בלשכת הגזית. כאשר ידעו הסנהדרין את הדין, השיבו, ואם לאו, היו דנים ומכריעים כדעת הרוב. כך נמשכה בעם ישראל הנהגה אחת, שכולם הלכו בדרכה.

החורבן דפק על דלתות ירושלים. גברו הצרות ונתמעטו הלבבות, והסנהדרין נדדה ליבנה. ירד קרנה וכוחה של הסנהדרין, היו תלמידים שלא שימשו את רבותיהם כל צרכם, וכך החלו ורבו המחלוקות. נתעצמה המחלוקת, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו, וכמעט קט שנעשתה התורה כשתי תורות. על כן, התמסרו חכמי ישראל מתלמידי בית שמאי ובית הלל, וישבו ושקדו יחדיו ללבן את ההלכה. במשך שלוש שנים עמלו החכמים. היו דברים ש''חזרו'' בית הלל להורות כבית שמאי, והיו עניינים שהכריעו לא כהלל ולא כשמאי. לאחר ג' שנים יצאה בת קול וקבעה הלכה לדורות.

הצורך בקבלת הכרעה הלכתית, כדי למנוע שהתורה תעשה כשתי תורות, מובן לחלוטין. במסכת 'ראש השנה' מסופר שרבן גמליאל גוזר על רבי יהושע, לחלל את יום הכיפורים כפי שחל בחשבונו. רבן גמליאל חשש מיצירת חלוקה בעם ישראל לשני קהילות, שחוגגות את החגים בתאריכים שונים. שתי תורות בנושאים העומדים במרכז החיים, יוצרות - בחלוף הזמן - שני עמים. 

מימי הלל ושמאי לא פסקה המחלוקת, אך שוב ושוב התכנסו החכמים להכריע את ההלכה. למרות שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, ישנו דבר ה' – זו הלכה. גם בימינו, שבלבושים ובעדות ישנו מגוון גדול בעם ישראל. בעיקרי האמונה וההלכה איננו מחולקים. בחיי היום יום, בשמירת השבת, הכשרות, הבית היהודי ובתפילות אנחנו דומים מאוד זה לזה. אכן, ישנם הבדלים רבים בינינו, אך זה רק בקצה הענפים ובעלים. בגזע ובשורשים שלנו, אנחנו אחד.

בתמצית: בתקופת הסנהדרין, ההלכה הייתה נקבעת עוד לפני שנוצרה המחלוקת. לאחר נפילת הסנהדרין, תחילה נוצרת המחלוקת, ולאחר בירור מגיעים להלכה והכרעה.

'התכללות' - הכלי לשלום ולהכרעה

היכולת להגיע להכרעה במחלוקות בין החכמים, קשורה ביכולת החשובה של 'התכללות'. גם בשיא המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל, היו אוהבים אלה את אלה, ולא נמנעו מלהתחתן אלו באלו.  כאשר נלחמו במלחמתה של תורה, נעשו אויבים זה לזה, אך לא זזו משם עד שאהבו זה את זה. בית הלל היו מצוינים בכך, שהיו שונים את דבריהם וגם את דברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שהקדימו דברי בית שמאי לדבריהם! הענווה והשפלות הזו, היא הסיבה לכך שזכו שהלכה כמותם. הם יכלו להכיל בתוכם, גם את דברי אויביהם בהלכה. גם בחסידות מבואר, שהיכולת להכריע את ההלכה, היא דווקא על ידי מי שמסוגל להכיל בתוכו את שתי הדעות.

היכולת של 'התכללות', חשובה גם טרם הכרעת ההלכה. בית שמאי ובית הלל חלקו גם בהלכות חמורות, הקשורות בכרת ובדיני ממזרות. למרות זאת, הם הצליחו לשבת בבית מדרש אחד וללבן את ההלכות, ללא שהם מחרימים ומוציאים מקהל ה' אחד את השני. להם היה ברור, שכוונתו של בר הפלוגתא היא לשם שמים. ובמידה שווה, גם הוא מנסה לרדת לעומקה של הלכה. חלילה, הם לא ראו בחבר 'מסית ומדיח' או מהרס היהדות. ההכרה העמוקה והחזקה בכוונתו הטהורה של בר הפלוגתא, הייתה ליסוד של ניהול המחלוקות מתוך אהבה.

מחלוקת של בעלי מסירות נפש

מה השתבש באירועי המחלוקת של תלמידי רבי עקיבא? מה גרם להם לשכוח את הצורה בה חז''ל מנהלים מחלוקת, תוך שמירה על אהבה ואחדות.

הרבי מסביר שהדבר קשור להיותם תלמידים של רבי עקיבא, שהיה בעל מסירות נפש. כלומר, רבי עקיבא היה תנא שהולך עם תורתו ואמונתו עד הסוף. כל ימיו הוא חיפש למסור את נפשו על אמונתו. רבי עקיבא היה עם הארץ עד גיל 40, הפך לתלמיד חכם הגדול, עד שכל התורה שבידינו עברה על ידי רבי עקיבא. ברור שמהפך כזה, מתחולל רק אצל אדם שמסוגל ללכת עד הסוף. 

תלמידי רבי עקיבא, ינקו ממנו את תורתו ביחד עם ההתמסרות הטוטאלית לרצון ה'. תלמיד של רבי עקיבא, היה תלמיד חכם שהתעצם והתאחד עם תורת רבו, עד שהיה חדור וממולא ממנה כל כולו. תלמיד של רבי עקיבא היה מוכן ללכת עם האמת שלו, עד מסירות נפש.

כל תנא וודאי היה חדור בשיטתו בתורה, אך ידע גם לכבד – להאזין בכובד ראש לדברי חבירו. תלמידי רבי עקיבא היו מזן אחר. תלמיד של רבי עקיבא, היה ממולא כולו – שכלית ורגשית ועד לעומק נשמתו – בדברי רבו. לא נשאר לו מקום לעמדה נוספת, הוא לא היה מסוגל להכיל משהו אחר. זו הייתה רמה אחרת של 'התקשרות'.

גם אנחנו חיים בדור של 'התקשרות'. איננו 'מיוחסים', הדבר נובע מכך שיש לנו רבי 'מקושר' ובהחלט 'בעל מסירות נפש'. אין ביטוי שיכול להביע את עומק ההתקשרות וההתמסרות של הרבי, לרבי הריי''צ. אין אח ורע בכל בתולדות החסידות, ליחס העמוק שהרבי העניק ל'התקשרות'. 

חסידי חב''ד לדורותיהם היו מצוינים ב'התקשרות' לרבי, אך ידעו לתת מקום של כבוד להבנה והשגה. ר' הלל מפאריטש היה מסוגל להתווכח עם הרבי ה'צמח צדק' על ה'פשט' במאמר. חסיד של דור השביעי, זה משהו אחר. בדור השביעי אין להבנה והשגה זכות קיום בפני עצמם, הם רק כלים למילוי הכוונה של הרבי. ההבנה והשגה הם 'חפצא', שצריך לקדש אותם ולמלאות אותם בהבנת 'דברי הרב'. העיקר בדור השביעי, הוא ה'התקשרות' הנשמתית עד מסירות נפש לכל הוראה של נשיא הדור.

משיח - הכול או כלום

לפני ארבע שנים פגשתי ברכבת יהודי דתי, לא חב''דניק, שזכה לגור בשכונה סמוכה לקראון-הייטס במשך שנים רבות. הוא היה מגיע רבות לבקר אצל הרבי, וזכה לשעות ארכות בהתוועדויות עם הרבי. הוא תיאר שבחוויה שלו, הרבי 'שיחק על כל הקופה'. הרבי לא השאיר פתח למשהו נוסף, או שנביא משיח, או שלא עשינו כלום. הרבי שם את כל מה שיש לו, כדי להביא את משיח.

אם כל מילה של הרבי, ממלאת את החסיד כולו. אזי במטרה הפנימית וברצון הכי עמוק של הרבי – משיח, החסיד חדור עד לעומק נשמתו. מאז כ''ח ניסן תשנ''א, אין חסיד שיכול לחשוב שלחסידות חב''ד יש מטרה אחרת, מלבד להביא את משיח בפועל ממש. זו המשימה שהרבי נתן לנו. 

בג' תמוז, כאשר השמש והעולם כולו עצרו מלכת, הנשמה נשרפה מכאב ומרצון למלאות את רצונו של הרבי. לב של כל חסיד נשבע, להתמסר להביא את משיח. ההתמסרות הטוטאלית, לא אפשרה לשמוע חסיד שדעתו הפוכה מדעתי. מי שהביע דעה שונה, הפך ל'מתנגד'. אם הוא לא מספיק 'חי וקיים', הרי הוא 'אפיקורס' ו'עמלק'. ומאידך, אם הוא חי 'למעלה מהטבע' ומפרסם בצורה מוגזמת, הרי הוא 'מבזה את הקדשים' ו'הזוי'.

איך נוכל אנחנו לתקן את הטעות של תלמידי רבי עקיבא? וגם, איפה היה רבי עקיבא בזמן המחלוקת? מדוע הוא לא הזמין אותם לבירור, וביאר להם את שיטתו לאשורה? הרי הייתה בידו היכולת לעצור את המריבה, ואת המגיפה הקטלנית שהגיעה בעקבותיה.

על כך ועוד בפרק הבא.

מנחם מענדל וולף. B.A בפסיכולוגיה ויועץ נישואין ומשפחה.