שוקי ג.

חודשים לפני פטירתו של המשפיע ר' שלמה חיים קסלמן ע"ה בי"ט אייר תשל"א, שכב המשפיע במיטת חוליו בבית הרפואה בירושלים. מפעם לפעם תלמידיו אוהביו ומכריו הגיעו לבקרו, לדבר עמו ולהתבשם מאמרותיו.

ר' שלמה חיים היה אז חלוש ביותר, ומרוב חלישותו התקשה מאוד באכילה. כל אכילה הייתה כרוכה בכאבים ובייסורים. מחמת כן, סירב המשפיע לעיתים לאכול, והרופא הפציר בו רבות וניסה לשכנעו בכך.

הרה"ח אורי הכהן קפלון הגיע לבקר את המשפיע האהוב בבית הרפואה בשבת בצהריים. הוא התיישב על ידו ביראת כבוד, ור' שלמה חיים החווה לפניו אפיזודה מעניינית שארעה אך לפני דקות.

"כמה דקות קודם שבאת, הרופא כדרכו ניסה לשכנע אותי לאכול דבר מה", אמר ר' שלמה חיים.

"הוא הפציר והפציר, ניסה לשכנע שוב ושוב, ואז פנה אלי בבקשה: 'אנא, אמור לי מה המאכל הכי אהוב עליך, ואביא לך אותו".

לשמע בקשה זו מפי הרופא, התגנבה לליבו של המשפיע תחושה לא נוחה כל-כך; מה זאת אומרת לאכול מה שהכי אהוב? היפך עניין ה'אתכפיא', מיסודות דרכי החסידות?! 

מה אמור להגיב משפיע אגדי, חסיד אמיתי כשהוא שומע בקשה כזו?

אך אז השיב המשפיע, באיידעלקייט חסידית שהייתה ספוגה בתוכו עד לרגע צאת נשמתו: 

"אולי תביא לי בבקשה, א שטיק'ל הרינג"...

המאכל הקבוע בפארבריינגענ'ס, יחד עם הקרקר והליקר, משקה בכוסית – הרכב פשוט של התוועדות חסידית.

"שיחתן של תלמידי חכמים צריכה לימוד".