השעה 13:30 בניו יורק. שבת פרשת אמור תשמ״ב - 1982.

אלפי חסידים צפופים. חלקם יושבים, רובם עומדים. התפילה הסתיימה לא מזמן, אף אחד מהם לא הספיק לקפוץ הביתה לעשות קידוש, הם שמעו בטח קידוש ממישהו ב-770.

חושי הראיה והשמיעה דרוכים מתמיד, זוהי התוועדות עם הרבי. הרבי נושא משא באידיש בן כ-6 שעות רצופות, למעט הפסקות ספורות וקצרות לשירה.

ציטוטים מכל חלקי ורובדי התורה מובאים, הרבי מבאר ומסביר, וכן, בעיקר דורש. לא דרשות, דרישות! אצל הרבי אין סתם דבר תורה יפה, זה תמיד מגיע עם דרישה לעשיה, עם מסר עכשווי עיקש.

הפעם, בשבת פרשת אמור תשמ״ב, בריח התיכון של ההתוועדות הוא רק מילה אחת - ׳אמור׳.

׳אמור׳ לשון ציווי, אתה מצווה לומר ולומר כל העת (הרבי אמר באידיש כך ״האלטן אין איין זאגן״).

מה לומר? אמור דברי זכות וטובה על חברך. התנא יהושע בן פרחיה אומר במסכת אבות: ״והוי דן את כל האדם לכך זכות״. הרבי אומר: לא מספיק לדון את חברך לזכות במחשבה, עשה זאת בדיבור.

לא רק לחשוב את זה, גם לומר את זה - אמור!

ועוד משהו, כשאתה אומר, עשה זאת ברכות ובנועם. לא כתוב ׳דבר׳, כתוב ׳אמור׳. דיבור בא בקושי, אמירה באה ברכות.

למה יש צורך לומר? למה לא מספיק לחשוב?

שתי סיבות מביא הרבי:

א. תן לחבר שלך להנות. אתה חושב עליו טוב, ספר לו את זה.

ב. לימוד זכות, מגלה זכות. כשתדון את חברך לכף זכות, בכך תגלה, תעיר ותאיר את הכוחות הנעלים שלו, הזכות והטובה שטמונים בו, גם אם כרגע הוא במצב שאתה נדרש להתאמץ כדי ללמד עליו זכות וטובה.

חברים, לדיבור יש כוחות, והשבוע אנו מצווים לעשות בהם שימוש של טובה.

שבת שלום.