בפרק הקודם סיפרתי על משפחה שנושעה בעקבות תהלוכת ל"ג בעומר בפרי בטן, והיה זה רק סיפור מתוך כמה נוספים.

סיפור נוסף שאירע אצלנו באילת היה גם הוא באשה שלאחר כמה שנים מנישואיה לא זכתה לחבוק ילדים ואף היא נושעה בזכות התהלוכה של ל"ג בעומר.

באחת השנים הכנתי מיצגים לתהלוכה על מנת להציב אותם מעל גבי המכונית, ונזקקתי בין היתר לשלטים ססגוניים לעטר את המכונית. אחד ממתפללי בית הכנסת שלנו 'נצח ישראל' בשכונת השחמון הוא בעל מפעל לשלטים בעיר, והוא נטל על עצמו לסייע בהכנסת השלטים. 

כשהגעתי אליו, הוא הפנה אותי אל הגרפיקאית והסברתי לה כיצד להכין את השלטים ובאיזה גודל וכו'. לאחר שהסברתי לה את הפרטים הנדרשים היא פונה אלי ואומרת: כיון שהנך רב, אני מבקשת ממך שתברך אותי שאפקד בזחו"ק, לאחר כמה שנים שחלפו מאז נישואינו ולא זכינו ללדת ילדים.

עניתי לה שיום זה של ל"ג בעומר הוא יום סגולה להיפקד בבנים וכל מאמץ שתעשה בהכנת השלטים ותשתדל לפאר אותם לכבודו של רשב"י ולכבודו של הרבי, יהיה זה צינור השפע שדרכו תזכה לברכות.

במקביל שאלתי לשמה ולשם אמה כדי לשלוח פ"נ לרבי בעבורה.

היא לא הסתפקה בכך ואמרה שהיא חייבת ברכה מיוחדת, משום שהיא זקוקה לישועה מיוחדת. הרהרתי לרגע ואמרתי לה שיש לי עבורה הצעה: כיון שאחד השלטים הוא תמונת הרבי, שתכתוב בתוך תמונת הרבי את שמה ושם אמה - "סיגל בת רחל". היא סירבה לרעיון באומרה שהיא איננה מסוגלת להכניס כיתוב אישי לתוך תמונתו הקדושה של הרבי. אמרתי לה כי הכיתוב יכול להיות קטן ביותר ואפילו מעט מטושטש. לכך היא נאותה וכך עשתה.

כשנתיים לאחר מכן צעדתי ברחבת הדואר המרכזי באילת, והנה אני רואה אשה צועדת בעקבותי עם ילד על הידיים - ואומרת לי: שלום הרב אייזנבך. אני רוצה שתראה את הילד שנולד בעקבות התהלוכה ההיא בל"ג בעומר.

תחילה לא זיהיתי אותה, שכן מיד לאחר ל"ג בעומר היא עזבה את אילת ובמפעל השלטים החליפה אותה פקידה אחרת. אך כשציינה שהילד נולד מאותה ברכה בל"ג בעומר, נזכרתי באותה גרפיקאית שהתחננה לישועה.

בהמשך היא סיפרה לי כי באותו ל"ג בעומר היא עזבה את העבודה מוקדם, והצטרפה לתהלוכה הגדולה. "צעדתי לאורך כל הדרך הכי קרוב לתמונת הרבי עם השמות הכתובים. התפללתי בכל מאודי ונפשי שייעתר ה' לתפילתנו ונזכה אני ובעלי לכל מה שזוג צעיר נושא אליו את נפשו. מעולם לא התפללתי כל כך מעומק הלב, ואכן זמן קצר ביותר לאחר מכן נתבשרתי בבשורות טובות, ואז עזבתי את אילת ואני מתגוררת במרכז הארץ. מן השמיים ממש עברת כעת כאן, ואני שמחה לפגוש אותך שוב עם הילד שנולד לנו בזכות הר[ש]בי".

לאחר שיחה ממושכת עמה ועם בעלה נפרדתי מהם בברכות ובאיחולים שלא ישכחו לעולם את ברכת הרבי ושיזכו לחנך את הילד בחינוך המתאים לאורו ולמשנתו של הרבי.

השלט האמור - תמונת הרבי בצירוף "סיגל בת רחל" שמור אצלי למשמרת ומפעם לפעם אני מראה אותו לעדות בפני שומעים סיפור זה.

•

בשנים שבהן התקיימו תהלוכות ל"ג בעומר אצל הרבי, היו תלמידי מוסדות החינוך עמלים בהכנת מיצגים לכבוד התהלוכה. ליד כל מוסד הועמדה משאית ארוכה שעליה הוקמו  המיצגים שביטאו רעיונות יהודיים וחסידיים.  

על כל משאית התנוסס שם המוסד שבנה את המיצג. "תות"ל המרכזי", "הדר התורה", "תפארת בחורים", "אהלי תורה", "בית רבקה" וכו',  כאשר בעצם היתה כאן תחרות סמויה מי יצליח לפאר ולהדר את משאיתו ביותר, ובעיקר מי יזכה שהרבי ינפנף פעמים רבות יותר לעבר המשאית שלו, במאור פנים.

היו תמימים שניצבו בפינה מסויימת והשקיפו לעבר הרבי כאשר המשאיות היו עוברות לפניו, והם היו כמו ועדת שופטים שדירגה את הנחת רוח שהיתה לרבי, כשהביט ברעיונות המושקעים ובביצועם המקצועי של אותם מיצגים.

מי שהיה מגיע שבוע לפני ל"ג בעומר לרחבת 'חובבי תורה' בשעות של בין הסדרים לא היה מאמין למראה עיניו: התמימים שראשם ורובם בלימוד התורה גילו כישרונות מפתיעים שאינם מביישים אנשי תפאורה מקצועיים. לילות רבים עמלו בניסור, בצביעה, בהקמה ובציור ולבסוף היו מוציאים מתחת ידם מוצגים ומחזות להפצת היהדות והמעיינות באיכות גבוהה.

בדרך כלל עסקו המיצגים בסוגיות ובמבצעים חדשים שהרבי היה עוסק בהם בחיות באותו הזמן. פעם סיפר הרבי את הסיפור של הנגיד דוד צייס, שביקש מרב חובל לדעת היכן הוא הצד שעליו להתפלל לכיון המקדש, ולמד מכך הוראה בעבודת השם. באותה שנה היה אחד המיצגים שדימה את הנגיד מתפלל בספינתו לצד רב החובל וכהנה רבות.

באותה שנה שבה הייתי בקבוצה - שנת תשמ"ג - עמלו חברי הקבוצה על משאית שעסקה בשמירת השבת. המשאית חולקה לשבעה חלקים, כאשר בכל חלק הוצג בעל מלאכה מסוים. חייט, סנדלר, בנאי וכו' ובחלק השישי שהוא כנגד יום השישי הוצגה מאפיית חלות. ובחלק השביעי הונח שולחן שבת כאשר מעליו נרות דולקים, ושולחן ערוך לאכילה.

הכותרת הראשית לאורכה של המשאית היתה: "ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות".

מסורת היתה בידי התמימים שעל החלק השישי במשאית בו מוצגת מאפיית חלות היה עומד ואופה הת' ישראל מרדכי קזמינסקי, כשלראשו כובע של קונדיטור גבוה לבן. הוא היה אחד ה'ציורים' ב-770 ומידי תהלוכה כאשר הרבי היה רואה אותו ניצב כאופה, היה הרבי מניף לעברו בידו לאות חיזוק ועידוד.

באותה שנה כאשר עברו המשאיות בסך, עמד הרבי כהרגלו על הבימה ונופף לכולם לשלום - והנה כאשר עברה המשאית של הקבוצה דתלמידי 'חובבי תורה' בנושא השבת, תחילה נפנף הרבי ביחוד להת' קאזמינסקי וכאשר חלפה המשאית והתקדמה הגיח לפתע למרכז הכביש 'צ'רלי' הידוע והראה לרבי את המשאית, תוך שהוא מצביע לעברה. הרבי נפנף בעוז לעבר צ'רלי בידיו פעם אחר פעם, עד שחברי 'ועדת השופטים' דירגו את משאית זו במקום גבוה אם לא הגבוה מכולם.

אותו 'צ'ארלי' היה מסתובב שנים רבות ב-770 כשעל ראשו כובע מלא בסיכות עם כיתובים הקשורים ליהדות. הוא זכה ליחס מיוחד מהרבי ועידודים רצופים. אין תלמיד ב-770 שאינו זוכר את צ'ארלי שהיה חלק קבוע מהנוף המקומי.

רבים תוהים ותמהים על שום מה זכה צ'ארלי לעידוד מיוחד מהרבי ולקירובים? הסיבה היתה שכאשר החל להתקרב ליהדות, עמד בנסיון גדול על שמירת השבת.

לאחר התחבטות ארוכה החליט בעידוד הרבי לאבד את עבודתו ופרנסתו ובלבד שלא יחלל את השבת. איבוד פרנסתו ליווה אותו זמן רב שכן התקשה למצוא עבודה אחרת. ומאז הרבי מאוד קירב אותו. זו היתה הסיבה שרוב הסיכות שעל ראשו היו בנושא זכות שמירת השבת ושמירתה על האדם.

כאשר קלט צ'ארלי שהמשאית העוברת לפני הרבי היא משאית העוסקת בשמירת השבת חש קשר נפשי אליה, קפץ ממקומו והחל להניף את ידיו אל מול פני הרבי כאומר "זה אני!" - והרבי באור יקרות השיב לו בעידוד בידיו הקדושות.

•

בשבוע שעבר הבאתי את הסיפור של הזמר ר' מרדכי בן דוד ורדיגר בעת שירתו אל מול פני הרבי בתהלוכת ל"ג בעומר תשמ"ג.

בין התגובות שנתקבלו היתה תגובה שבה כתב הכותב כך: "מי שהזמין את ר' מרדכי וורדיגר היה הרבי זי"ע בעצמו, במפגש שהיה לו כמה ימים קודם ליד גן עדן התחתון עם הרבי בו הוא 'התלונן' שאחד מהשלוחים בערי השדה בארצות הברית, ביטל הופעה שלו והרבי ענה לו בחיוך גדול שהוא יתקן את זה בכך שהוא מזמין אותו לשיר בפאראד בלג בעומר בפני הרבי".

ואכן, מדבריו למדים שגם הרבי עצמו השפיע עליו להגיע ולהופיע בפני המשתתפים בתהלוכה ורב תודות למגיב שהרחיב את היריעה והוסיף פרט נוסף לאותו מקרה.