ז' אייר תשמ"ט. יום שישי.

סדר חסידות בוקר כבר הסתיים. אחד מחבריי רץ בבהלה: הרבי צועק... שומעים מהחדר. כשאני הגעתי כבר היה שקט... הפסדתי... 

770 כמרקחה. המשפט שהעומדים ליד המעלית הצליחו לשמוע די בבהירות הוא: "די וואס זאגן אז רבנים האבן ארויסגעגעבן א פסק דין צוליב פאליטיק, דאס איס ערגער פון די ריפארם" (האמירה שרבנים פוסקים לפי פוליטיקה, זו אמירה גרועה יותר מאמירות הרפורמים).. היו עוד חצאי משפטים ששמעו.

באותו שבוע רעשה ארץ ישראל. הרעש הגיע עד קראון הייטס. הפרשייה חצתה בחריפות את עסקני אנ"ש. לא פחות מאשר נושא המשיח. כנראה אף יותר. לא אעורר את הפרשייה מחדש. זה לא היה רצון הרבי אז, ובוודאי לא רצון הרבי עתה. אומר רק שהרבי צידד באופן חריף בסמכות ותוקף הרבנים ובעומד בראש צא"ח.

הפרשייה חצתה אף את המזכירות... בבוקרו של אותו יום שישי, עוד לפני תפלת שחרית, הרבי זימן אליו את חברי המזכירות ודיבר עמם אודות פרשייה זו. הרבי, כאמור, התבטא בביטויים חריפים. על חלקם שמענו עוד באותו יום שישי. חלק מן הביטויים התפרסמו כבר באותו היום, שכן, הרבי הורה להעביר מסר לארץ ישראל לפני שבת ("הגיעו אליי ידיעות שארץ ישראל כבר רועשת, ויהיה על מה לדבר בבית הכנסת.. לכן שיבהירו את הדברים מיד, לפני כניסת השבת בארץ ישראל..").

בין הדברים אמר הרבי שבכוונתו לדבר על כך בהתוועדות של שבת. עתה היינו דרוכים. היינו בטוחים שהולכת להיות התוועדות 'מעניינת'.. אך אז אירע דבר מדהים. במשך 3 (!) שבתות דיבר על כך הרבי בהתוועדויות. אך אף לא מילה אחת (!) על תורף סיפור הפרשייה. הרבי דיבר בחריפות ובהתעוררות מיוחדת על כך שלא נהגו כבוד זה בזה. דיבר רבות על שלילת המחלוקת. למרות שהפרשייה כאבה לו היטב, כפי שניתן להבין מן הביטויים שהתבטא רק אתמול ביחידות לחברי המזכירות, עם זאת, כך התברר, כאב לו יותר שלא נהגו כבוד זה בזה. שלש התוועדויות דיבר על כך בהתעוררות מיוחדת.

זכורני כיצד הרים הרבי את קולו הק': "חס ושלום שרייבען בריוולאך און פאשקווילן, חס ושלום גרייטן זיך צו א מחלוקת רחמנא ליצלן, מ'דארף זיך גרייטן מקבל זיין פני משיח צדקנו" (ח"ו לכתוב מכתבים ופשקווילים, ח"ו להתכונן למחלוקת רחמנא ליצלן, יש להתכונן לקבלת פני משיח צדקנו). בהמשך התבטא: לכתוב פשקוילים, בייחוד ללא חתימת שם, הוא דבר שהינו מחוץ לגבולות ישראל.

היה אקורד סיום מוזיקלי מפתיע לכל ההתייחסות של הרבי לאותה פרשייה. שלוש שבתות. שלש התוועדויות. שלוש שיחות גדושות בהתעוררות לאהבת ישראל. לתת כבוד אחד לשני. בכל התוועדות מאותן שלוש שבתות, ניגנו את הניגון "הנה מה טוב ומה נעים". דומני שבשבת פרשת בהר, הרבי אף הורה על כך. 

אבל בשבת השלישית, לאחר שיחת אהבת ישראל, החל הרבי מנגן לבדו..: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". יכולים לתאר לעצמכם את המעמד? כל הקהל הגדול דומם והרבי מנגן לבדו.. את כל המשפט. זו הייתה הפעם הראשונה לאחר תקופה מאד ארוכה שהרבי ניגן כך לבדו.

הייתה שם כל כך הרבה מתיקות, חבל שלא נמצאה עדיין הדרך להעביר בכתב את 'הקווטשים' שליוו את הניגון. היה שם הרבה געגועים ובעיקר הרבה תחינה. זה היה נשמע שהוא מבקש ומפציר "ומה נעים..", "שבת אחים גם יחד..". הקהל לא הצטרף. אף אחד. מצידנו שהרבי ימשיך ולא יפסיק לעולם.. אבל אז הרבי התחיל לנגן בשנית "הנה", וסימן בראשו הק' לקהל להמשיך.

אודה וקצת אבוש. גם לי היה אתגר בנושא נהגו כבוד זה בזה. כדי להתגבר נדרשתי לאתכפיא. אבל איך שהוא, שלוש השבתות ושלוש השיחות עדיין לא הביאו אותי לזה. הרבי וודאי לא מתכוון אליי, התפתיתי לחשוב. הרי אין לי באמת כל שייכות לפרשייה האמורה... אבל ברגע שהרבי ניגן, הלב נמס. אפילו הבהמה שבי נמסה... התגברתי.

בשולי הדברים, אולי היבט מרתק; יש לי חבר. הוא בדרך כלל זוכר כל דבר. את האפיזודה הזו הוא לא זכר. הרי באמת חלפו כבר מעל 30 שנה. אבל מסתבר שכאשר נתת משהו מעצמך, אתה זוכר..

•

לאחרונה התעורר שליח נמרץ. מנהיג. והחליט שחייבים אחדות. באותן שלוש ההתוועדויות המדוברות, חזר הרבי על כך ש"נהגו" (כבוד זה בזה), הוא מלשון מנהיג. על האדם לנצל את כוח מנהיגותו כדי להביא למצב שיהודים ינהגו כבוד זה בזה.

מאז ג' תמוז לא הייתה כזאת. בעיר אחרי עיר (כן, גם בנתניה..), ארגון אחרי ארגון, חסידים לקחו על עצמם את העניין ברצינות. לא חייבים להסכים האחד עם השני. באותן התוועדויות הרבי התבטא שלא נדרש מאף אחד לוותר על דעתו. אדרבה, אמר הרבי, זו משאלה שלא טומנת בחובה ידידות. מותר לחשוב אחרת. ככה זה בטבע. אבל לדבר, להישאר אחים, לחלוק כבוד. הרבי אז התייחס למושג "לחלוק כבוד". זה יותר מנתינת כבוד. "לחלוק", זה לתת חלק מעצמך.

השטן לא אהב את זה. והנה אכן מעשה שטן. זה היצור. עושה עבודות שחורות. דווקא לאחר יום גדול כל כך של אחדות, עלתה במלוא עוזה פרשיית 770. אינני מתכוון להביע כל דעה. אבל למה ריבונו של עולם, כבוד השופטת הרייט תומפסון, נזכרת עכשיו? זה הרי משפט שמתנהל כבר שש עשרה שנה (!). אז למה עכשיו, דווקא ברגע כל כך קריטי, למה לא לפני חודשיים, למה לא בעוד חודשיים. מה דחוף. 
כאן מדווחים על דידן נצח, כאן מדווחים אסון, והנה נראה שהכל הולך להיחרב. אבל ב"ה, בסייעתא דשמיא, גם גל זה לא הרעיד את בניין האחדות שהולך ומתעצם לו. הפעם זה כנראה אמיתי. ליובאוויטש לעבט.

מעניין מאד. הגמרא בבבא בתרא (טז) מביאה את דברי רבי לוי, שכאשר השטן קטרג על איוב, היה זה מצד 'ההתקשרות' שלו עם אברהם אבינו. הוא קינא לאברהם אבינו. הוא לא רצה שצדקתו של איוב תאפיל על זו של אברהם... מקושר...

שחלילה לא ניפול למקום הזה. 

בטוחני שיבואו גלים נוספים. בואו לא ניתן להם לערער אותנו. אנחנו מבקשים כל יום "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו". ישנם פירושים רבים לכך. שמעתי פעם פירוש נחמד. "מלפנינו"; השטן אומר יש עוד זמן. לא דחוף. החיים עוד לפניי. "ומאחרינו"; כבר מאוחר מידי. כבר אי אפשר לתקן. אנחנו מבקשים להינצל מזה ומזה. מלפנינו ומאחרינו.

באותה נשימה אנחנו גם מבקשים "ותקננו בעצה טובה מלפניך". לכאורה היה נכון יותר לבקש על כך בתחילת היום, בבוקר. אלא שבבוקר אנחנו עדיין חושבים שנסתדר לבד... בסוף היום אנחנו מבינים שאנחנו זקוקים להשי"ת. צריך כבר בתחילת המהלך הגאולתי של האחדות, לבקש ולהתפלל שלא יגמר לעולם.

אסיים באנקדוטה שאירעה באותם ימים ממש בתשמ"ט. בליל פסח שני התוועד עמנו החסיד ר' דוד רסקין ז"ל. בין הדברים סיפר כי שבועיים קודם לכן, לאחר התוועדות ב' אייר הוא דיווח לרבי כי התוועד אודות עניין 'לכתחילה אריבער' במשך שעה אחת. לאחר מכן שח לו המזכיר ר' לייבל גרונר (לא יאומן, אבל גם הוא כבר ז"ל), כי כאשר הרבי קרא את הדו"ח שלו, הגיב: "ווי שטימט לכתחילה אריבער מיט איין שעה?" (=איך מתאים (מסתדר יחד) 'לכתחילה אריבער' עם שעה אחת)...

שבניין האחדות שהחל לקום ולעמוד על רגליו ביום ב' אייר, לכתחילה אריבער, לא יהיה לשעה אחת. זה לא מסתדר.. שיהיה זה שעה מלשון "א קער", (וישע ה' אל הבל, כפי שהביא הרבי הרבה פעמים מליקוטי תורה). שעה היינו פנייה לכיוון ההפוך מכפי שהיה עד עתה, פנייה לאחדות שתביא אותנו להתראות עם הרבי תומ"י ממש.