היה פעם רב קדוש, שלא הסכים לומר דרשה בלי לקבל כסף. 
התמחור שלו לא היה גבוה והוא גם לא בדיוק היה איש חומרני. מדובר על יהודי קדוש בשם רבי מענדיל בארער, מתלמידי רבי ישראל הבעל שם טוב, יהודי שהבעל שם טוב עצמו כינה אותו 'הרב הקדוש מופת הדור איש אלוקים'. ובכל זאת, הוא לא הסכים לדרוש בלי לקבל תשלום מראש. 

נשמע מוזר, כשמדובר על יהודי ברמה כזו, אבל היה לו הסבר מרתק. הוא אמר כך: מי אני שאומר דברי תוכחה ליהודי אחר? באיזה זכות אעשה את זה? בזמן בית המקדש היה נביא שהקב"ה בעצמו ציווה אותו להביא את דברו אל העם, גם לומר דברים קשים אם צריך. אבל היום, כשאין לנו הוראה כזו, אני מוכן לדבר ולומר מה דעתי על התנהגות כזו או אחרת של אנשים אחרים רק אם אהיה חייב. 

ובכן, כשנותנים לי כמה פרוטות בעד הדרשה, הרי שאני מחויב לדבר. למה? כי אני מחויב על פי תורה לפרנס את בני ביתי. המקצוע שלי הוא דרשן. כלומר, הכלי שלי לפרנס את משפחתי הוא דרשה, וכשמשלמים לי אסור לי לסרב. ויתירה מזו, בעצם יש לי חובה לדבר, אני מקיים מצוה.

הרבי מביא את הסיפור הזה בכא׳ אב תשמ"ד תוך בקשה וצעקה של כאב שלא להוכיח ולא לדבר קשות על ועם יהודי אחר אם לא נתבקשת על ידי הקב"ה.

הרבי בעצם מבקש ואומר: אל תבחר לעצמך את הכבוד המפוקפק להיות זה שמוכיח וגוער, זה שמעיר ומדגיש את החיסרון. דבר טוב ולא רע.

הרב בני וולף, שנפטר בשבת שעברה בהנובר, היה יהודי רגיל, סטנדרטי, הכי רגיל שיש. לא קדוש במיוחד ולא צדיק נפלא. יהודי חסיד ירא שמים, כמובן שליח של הרבי, אבל אדם מן השורה. בנושא התוכחה והביקורת הוא היה מיוחד מאוד, לפחות בעיני. הוא נזהר מאוד שלא לפגוע, שלא לעקוץ, לא התעסק בלהוכיח אחרים. למעשה, ככל שאני חוזר בזיכרוני אינני זוכר אותו בין אלו שעסוקים בלהוכיח ולהתריע.

בשבת פרשת 'אחרי מות קדושים' בה אנו קוראים את הפסוק 'ואהבת לרעך כמוך' אני מבקש לקבל על עצמי ולהציע לכל קוראי היקרים לבחון ולבדוק לפני שאנו מדברים על אדם אחר, לפני שכותבים למישהו אחר, לפני שלוחצים על 'שלח'. לעצור רגע אחד כדי לוודא שזה מתואם יפה עם 'ואהבת לרעך כמוך'.