משפחת וולף האצילית.

אין לי מילים.

ובכל זאת. כבר כמה ימים שאני כל כך רוצה לחבק, לנחם, לעודד ולחזק. ואין לי מילים.

ובכל זאת צריך גם כשאין, צריך וחייבים להתאמץ.

ליצור יש מאין ולנסות לצרף אותיות למילים, מילים למשמעות, משמעות לאהבה, געגוע, זעזוע.

מילים צורבות ועצובות שאוזן לא שומעת, עין לא רואה והלב מרוסק מלקבל.

מילים הנאמרות תמיד בלשון הווה נאלצות לקבל הטייה לא חוקית ללשון עבר.

משפחת וולף האצילית, כולכם ביחד וכל אחד לחוד.

חשוב שתדעו (והרי אתם יודעים): בני כל כך זך גיבור וטהור שהפך בשביל מאות אלפים לקרן אור.

בתוך חושך וחוסר ודאות של בידוד ופירוד נבחר בני, מפי עליון, ללא כל היגיון שאפשר לראות, (וצריך להודות) אין לנו מושג לא בניסתר ובוודאי שלא בנגלות.

בני בפרידתו הקשה פילח עם מעסר שחתך את הלב ''רב לך לריב ודי לנו להתרברב''.

את בני הכרתי לראשונה עת הגעתי לתאילנד בסיפור ארוך של השגחה. כשנכנסתי לבית חב'ד קידמו את פניי שני תמימים שנכנסו לחיי.

חיוך מתוק מדבש נמתח על פניהם כשהוצאתי מתרמיל טיולים כבד ומגושם, סמירנוף ובמבה ושתי חלות לקידוש גם.

''זה ד'ש מהרב שלי בארץ'', אמרתי.

ובני ושמוליק נראו המומים.

אבל אירחו וקיבלו אותי כמו אח ותמים.

ישבנו כל יום שישי ושבת עד בוקר יום ראשון.

לא יצאנו להעיף מבט בשום מקום.

פשוט שיחה אחרי שיחה ועל כל השאלות שבעולם השיבו ברור מבלי לעשות עניין.

בני, מבין השניים, היה קצת שתקן אבל כשדיבר (תוך כדי חיוך נצחי ותמים) נעלמו כל הקושיות וחום לבבי תפס מקומן.

כל מילה איטית ושקולה וכל שאלה נענתה והתקבלה. ההקשבה הייתה מוחלטת והענווה כמעט בולטת.

כשיצאתי מבית חב"ד ביום ראשון אחרי כל השבת היה לי ברור. זה הוא סוף הסיפור. ראיתי מה אני רוצה להיות או יותר נכון לאן אני יכול לשאוף ולמי להידמות.

מאז אותו המפגש כמעט ולא התראינו אבל תמיד שאלתי.

מה עם בני ואיהו.

כי אותה השבת הייתה גורלית, היולית. לידה חדשה לחיים עם תכלית. ובני היה שם פשוט בשבילי.

כל כך אמיתי ממוקד מטרה ונינוח. שקט.

מלא וגדוש ולא מתלבט.

כמו שאני בטוח שהיה בעשרים שנותיו הבאות.

מקהיל קהילות, מאחד משפחות, משפיע לדורי דורות! 

משפחה יקרה.
משפחה שבורה.
אין לי מילים
רק תנחומים.
שהמקום שבני יצר ימשיך ויפרח ויהיה לנחמה ולהמשך נצחי אחריו.