היהודי הזה, מימיו לא הפסיד מניין.

היהודי הזה, חמי היקר, הרב צבי רוטנברג, היה ילד בן 3 כשנמלט מגליציה עם משפחתו מפני הנאצים - לערבות סיביר.

הוא עבר את הכפור, את הרעב, ואת היסורים.

היהודי הזה, לא העלה בדעתו להיכנע לקורונה, ושימר את התפילה במניין תוך שמירה על כללי משרד הבריאות. מאחורי ביתם, בחצר הגדולה, עם השכנים שמגיעים להצטרף למניין. 'עטרת צבי' הם קוראים ל'בית הכנסת המאולתר' הזה.

הוא, בעינים הליטאיות שלי, החב"דניק המושלם: גם אהבת ישראל וגם תורה.

אצלו, על הדלפק במטבח, תמצאו הררי גמרות. ולא לקישוט. בכל דקה פנויה, ממש כמו אברך ליטאי, הוא שוקד על דפיה.

אצלו היום מתחיל ב-4 לפנות בוקר, יש לו סדרים לפני התפילה ואחרי התפילה ואחר הצהריים ובערב ובלילה ומתי לא.

הערב הגעתי בהפתעה כדי להגיד שלום, וגם כדי לצפות במניין הזה.

ראיתי אותו יושב שם, עם כובע הקסקט הכל כך אופייני לו, ולא יכולתי שלא לראות בעיני רוחי את החב"דניקים שמסרו נפשם אצל סטאלין על תפילה ולימוד במחתרות, במרתפים ובמקומות מסתור.

כל דאגתו נתונה ליום בו תתיר הממשלה תפילות בבתי כנסת, אבל תחריג את המבוגרים. ומה אז הוא יעשה? מי יבוא אל המניין 'שלו'?

אלוקים, אני לא יודעת כמה יהודים כמוהו יש לך בעולמך, אבל אם יש לך יהודי אחד כזה לפחות, יהודי שכולו מסירות נפש לתורה ולמצוותיה - אתה יכול להתגאות בעם שלך, עם ישראל.

וגם, כמו שאומרים בחב"ד (נו, גם אצלנו), להביא את המשיח. באמת שהגיע הזמן!