יום חמישי, כ"ג במנחם-אב, ערב-ערב שבת מברכים חודש אלול, ה'תשל"ו.

בית-הכנסת ובית-המדרש ב-770 למטה, דמה באותו היום למחלקה שיקומית לפצועים קשה – ל"ע. עשרות רבות של יהודים שהשתתפו במלחמה הקשה והארורה - מלחמת יום-הכיפורים - בחזית הצפונית או הדרומית של ארץ ישראל, ונפצעו קשה בעת המלחמה - הגיעו לביקור ב-770.

כדי לעודד את רוחם אירגן להם משרד הביטחון טיול לארצות-הברית, ובאחד הימים נקבעה להם פגישה עם הרבי. בשעה היעודה עצרו בכביש השירות מול 770 כמה רכבים מסחריים גדולים שנשאו את ה'מצויינים' עם כסאות-הגלגלים שלהם מחדרם במלון ועד ל-770.

כאשר נכנס הרבי לבית-הכנסת הוא עבר בין כיסאות-הגלגלים לחץ את ידי האורחים, חייך אליהם, ברכם ועם חלק מהם ניהל שיחה קצרה, כשכל הזמן החיוך לא מש מפיו.
המראות באותו היום, אחר-הצהריים, לא היו פשוטים כלל ועיקר: רוב האורחים היו על כסאות גלגלים כאמור, יהודים קטועי ידיים או גפיים – ל"ע – שהמכנה המשותף לכל אלה היא פציעה קשה, 'חיסרון' בלשון הרבי, כשבחלקם הגדול - לכל ימי חייהם.

מטבע הדברים, היו האורחים שבורים ורצוצים, במצב רוח ירוד וקיוו שהפגישה עם 'הרבי מליובאוויטש' – שאת חסידיו פגשו בשדה הקרב עם ארבעת המינים... - תטיב עמם, תנסוך בהם תקווה וביטחון שאיבדו בשעת המלחמה ולאחריה, כאשר הבינו כי אין לסמוך על קברניטי המדינה ששלחה אותם לקרב מאוחר מידי, חרף אזהרותיהם החוזרות ונשנות של אנשי הצבא.

הרגישות המיוחדת שבה קיבלם הרבי, הביטויים הנדירים, החד-פעמיים, לימדו יותר מכל על כאבו הגדול של הרבי אליהם, את צערו האמיתי של נשיא הדור לצד החום, האהבה והברכות הרבות שהרעיף עליהם בצורה יוצאת-דופן, בשמחה ובאופטימיות שנטע בהם הרבי.

'המחוות' שעשה למענם ולכבודם הרבי נותרו חקוקים בקרב אותם אורחים, ובקרב אנ"ש חסידי חב"ד עד עצם היום הזה. (ומי לא שמע על המונח שתבע הרבי באותה פגישה "מצוינים", והתכוון לאלה שאיבדו אבר מגופם ל"ע).

ראשית – בפגישה הזו נרשמה 'היסטוריה' חד פעמית בליובאוויטש: הרבי דיבר אליהם בשפה העברית! זו הייתה הפעם הראשונה (והאחרונה... לע"ע), שבה אמר הרבי שיחה שלמה (בבית הכנסת, ואילו בחדר היחידות היו כמה וכמה שיחות בלשון-הקודש), מתחילתה ועד סופה בעברית, ולמרות זאת הוסיף הרבי ו'התנצל' מראש: "אדבר בהברה אשכנזית כי הורגלתי בה, אבל תקוותי שכולם יבינו אותי"...

סיום עניני החורבן ותחילת חודש הרחמים והסליחות

הנה חלק ממדברי הרבי אליהם, תחילה – ה'כותרות', מהם עולה, כאמור, הרגישות הגדולה שהייתה לרבי אליהם: "ויחשב לי לכבוד גדול אם תקבלו ממני מתנה", "אתכבד לסיים באמירת עליכם השלום", "אתכבד גם כן לתת לכל אחד מכם שקל אחד לצדקה, ותודתי תהיה נתונה לכם אם תתנו אותו לצדקה בארץ ישראל", "ובוודאי תקבלו בסבר פנים יפות את בקשתי", והרבי מסיים: "בברכה ובתודה רבה על הכבוד הגדול שהתכבדתי על-ידי הביקור שלכם".

הפגישה בינינו, פתח הרבי, היא שמחה במיוחד משום שהיא מדגישה שלמרות שנמצאים אנו בזמן הגלות, עד שחלק מבני-ישראל דרים בחוץ לארץ – אין המקום מפריד בניהם באמיתיות ובפנימיות העניינים, ונפגשים יחד.

אנו נמצאים בסיום וחותם של חודש מנחם-אב, אמר הרבי, שהוא חודש החורבן, ומתקרבים ועומדים בערב שבת קודש מברכים חודש אלול, שהוא חודש ההכנה לשנה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה.

ויהי רצון שבסיום וחותם חודש זה – מנחם-אב – יהיה זה גם-כן סיום כל ענייני החורבן, על-ידי שכל אחד ואחת יבנה את בית-המקדש הנמצא בפנימיות לבבו של כל יהודי, על-ידי שחייו יהיו מוארים באור התורה, ברוחניות וקדושה, וזה יקרב את סיום תקופת החורבן, ועד אז – יתברך כל אחד ואחת בשנה טובה ומתוקה.

בעקבות הפיגוע באיסטנבול וחטיפת המטוס לאוגנדה - שאירעה כחודש וחצי קודם לכן - ביקש מהם הרבי, שבהגיעם לארץ-ישראל ייבדקו את המזוזות שבביתם. "הגברת ענייני הביטחון הרוחניים (בדיקת המזוזות) תביא להגברת ענייני הביטחון גם בגשמיות", אמר הרבי.

והרבי המשיך בעניין המזוזות: "ויחשב לי לכבוד גדול אם תקבלו ממני מתנה על-ידי באי-כוחי בארץ-ישראל, באם תמסרו את כתובתכם, ושתחזרו ארצה יבקרו אצלכם באי-כוחי יביאו עמם מזוזות חדשות ויבדקו את המזוזות שלכם.

ועל-ידי מצווה זו, הוסיף הרבי, שמעוררת ומגלה שהקב"ה שומר על כל אחד ואחת מישראל בכל מקום שהם, ובלשון הכתוב – "ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם".

'מצוין' על-ידי בורא האדם

מכאן עבר הרבי להתייחס לקושי הגדול של אותם 'מצוינים' בשל פציעתם הקשה במלחמה: כאשר חסר ליהודי ב'כמות' מאיזה סיבה שתהיה, אין זה אומר שעליו להיות נופל ברוחו ח"ו, כי-אם אדרבה: כיוון שחסר לו משהו בכמות (בגשמיות), שלא באשמתו, או שנגרם ממעשה טוב שעשה, ומכל שכן שפעל במסירות נפש עבור עם ישראל במקום מסוים ובשטח מסוים, ובפרט בארץ-ישראל -

ולכן, אין דעתי נוחה מזה שנותנים למישהו את השם "נכה", שזה מראה על נחיתות וירידה; צריך להדגיש שהוא משהו מיוחד, 'מצוין' על-ידי בורא האדם, שנתן לו כוחות מיוחדים ויתרים על הכוחות שיש לאדם מן השורה, שדווקא הוא ביכולתו להתגבר על הקשיים הגופניים שלו.

"מצבכם הגופני והבריאותי, היא ההוכחה הטובה ביותר לדעת, שה' נתן לכם כוחות מיוחדים להתגבר על המגבלות הפיזיות שלכם, ולהתנהל בחיי היום יום כפי שמתנהלים האנשים הבריאים", הסביר הרבי.

בכוחכם, אמר להם הרבי, להראות שלא רק שהנכם יכולים להיות בשווה לשאר בני אדם שמסביבכם, אלא יתרה מזו: יש לכם את יתרון הרוח, שבכוחה להתגבר על החיסרון הנראה בעיני בשר, להשתוות לאנשים הרגילים, ואפילו לעלות עליהם בעניינים חשובים, עניינים טובים, בהישגים שלמעלה ממה שאדם מן השורה יכול להגיע אליהם!
(כיום, הדברים מפורסמים ושגורים בפי כל, ואף חדרו לעולם הרפואה אבל אז, בשנת תשל"ו, יחסם הרשמי של הרופאים אל החולים, היה מוגדר עדיין במונחים שליליים, "נכים" "חולים", ועוד. הרבי הצליח באותה פגישה, ובשנים שלאחר מכן, לשנות את הגישה לגלות ולהשריש את הצד הפנימי והאמיתי של המתרפאים. כיום, במקום "בית חולים", אומרים "בית רפואה", "מרכזיים רפואיים"...).

והרבי ברכם שנסיעתם לארץ-הקודש, תהיה בלשון המקובל "עליה לארץ-ישראל", שתהיה לכם עליה בכל המובנים, ועד לתכלית הברכה, שיקיים ה' את ייעודו "ונתתי שלום בארץ", ושלום בכל העולם כולו, ויתקיים היעוד "ושכבתם ואין מחריד", "וישבתם לבטח", "ואולך אתכם קוממיות" ובקרוב ממש יזכה כל אחד ואחת מכם בתוך כלל ישראל, לגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח צדקנו.

והרבי ממשיך בברכותיו ל'מצויינים': ובברכת כתיבה וחתימה טוב לשנה טובה ומתוקה, ולהתראות בקרוב עם משיח צדקנו בארץ-ישראל, ביחד עם כל היהודים הפזורים ומפורדים מבין העמים, אשר קהל גדול ישובו הנה – לארץ-ישראל, בקרוב ובשמחה, ותהיה לה' המלוכה, מתוך שלום ומנוחה, ושמחת עולם על ראשם.

כאשר הסתיימה הפגישה עם הרבי, התבטאו חלק מהאורחים שזו הייתה להם הפגישה הראשונה בכל מסעם לארצות-הברית, שהרגישו שרוממו אותם באמת, לא "ריחמו" עליהם אלא התנהגו אליהם כשווים אל שווים – ומעבר לזה כפי שציין הרבי – ללא רחמים עצמיים, רגשי אשם מהסובבים אותם.

לאחר אותה פגישה מיוחדת - לא לפני שלחץ את ידי האורחים כולם - ידעו מזכירי הרבי לספר, כי כאשר הרבי חזר לחדרו, הבחינו ברושם הקשה, ובכאב העצום שהיה נסוך על פניו הק' כתוצאה מהפגישה עם ה'מצויינים'. "רק לאחר שבוע", סיפר המזכיר הרב בנימין קליין שהיה החוט המקשר לפגישה זו, "ניתן היה להבחין כי הרבי 'התאושש' מחוויית המפגש הטעון הזה.

בהזדמנות הזו, עודדם הרבי והעלה שוב את נושא החטופים באנטבה, ותיאר את גודל הנס. הרבי הסביר להם, שבעקבות נס ההצלה, על כל יהודי להוסיף בקדושה במצווה מסוימת, לכן ביקש מהם הרבי שיבדקו את מזוזות ביתם ושישפיעו על חבריהם.
הרבי הדגיש, שבדיקת המזוזות אינה באה כדי למצוא חיסרון במזוזות חלילה, אלא לקיים את מנהג ישראל לבודקן מיד פעם בפעם.

(מתוך 'המצביא')