הפעם האחרונה שבה פגשתי אותו היתה לפני שבעה חודשים, בשבת סליחות, שבוע ויומיים לפני ראש השנה.

ההשגחה זימנה אותי להיות בשבת הזאת באוהל ציונו של כ"ק אדמו"ר זי"ע. ושם, ליד חלקת מחוקק ספון, פגשתיו.

ראיתי את פניו מאירים בשבתו עם חברים. לא סתם חברים היו. מקורבים שאותם השיב מעוון. בני קהילתו בהנובר שבגרמניה, בה כיהן כשליח בשנים האחרונות, ועשה גדולות ונצורות בקירובם של בני ישראל לאביהם שבשמים.

הרה"ח ר' בנימין וולף, שאצבעות ידיי מתקשות מאוד לכתוב עליו את המילים זכרונו לברכה, היה קטן ממני בשנים אחדות אך ידידות חמה נקשרה בינינו מימי שבתנו בישיבה והיא נמשכה גם לשנים הבאות.

היה בו מיזוג נדיר של יראת שמים חסידית, אכפתית ונוגעת בכל נים, חושים ברוכים, הבנה מעמיקה בכל אות כתובה, לרבות ניתוח מאלף של מה שכתוב או לא כתוב בה – ועל כולנה מתיקות לבבית יוצאת מגדר הרגיל. איש רֵעים שניתן היה לשבת במחיצתו שעות בלי לחוש שהזמן חולף ובד בבד ישיר וגלוי לב שיכול היה גם לסנוט ולהביע ביקורת, שתמיד היתה נופלת על אוזניים קשובות בזכות החן המיוחד שבו היא באה לידי ביטוי.

מייסרת המחשבה על אלמנה ושמונה צאצאים רכים שהוא הותיר בלכתו, בחסות הנגיף האיום; משפחה ענפה, חוצת גבולות ואוקיינוסים, עתירת חזון ומעש, שנפרדת בלא עת מאחד מפארי גידוליה. קשה לחשוב על כל אותם בעלי תשובה שהוא היה להם לאב ולמורה דרך; וכמותם כל מי שהכיר והוקיר אותו ויותר לא יזכה לראותו. לן יאי למבכי.