הרב של שכונת קראון הייטס, הרב אהרון יעקב שוויי ז"ל,שנפטר מהקורונה ביום שישי, היה לא רק תלמיד חכם עצום אלא גם יהודי רגיש מאוד ועם לב ענקי.

לעולם לא אשכח את מה שהיה לי במחיצתו:

קראון הייטס היא השכונה הכי לבבית ומאירת פנים בעולם. רבבות החסידים שמגיעים אליה מידי שנה כדי להתפלל בבית מדרשו של הרבי מתאכסנים ברובם אצל תושבי השכונה ונהנים מאש"ל כמו אברהם אבינו.

עם משפחת שוויי היו לאבי ז"ל קשרי ידידות עוד משנות ה-70, כאשר למד במחיצת הרבי. בתקופה ההיא שימש הרב כמגיד שיעור בישיבה מקומית, שנים לפני שמונה לרב השכונה. הקשרים תורגמו בין היתר לכך שכאשר אני ואחי שלומי נבדלחט"א הגענו לימים הנוראים ל-770, לנו בבית משפחת שוויי.

הסיפור שעל אודותיו רוצה אני לכתוב התרחש בערב יום כיפור של שנת תשס"ה, התשרי הראשון אחרי פטירתו של אבא.

אכלנו סעודה מפסקת בבית משפחת שוויי. ידיו מלאו עבודה, הטלפון צלצל עם שאלות הלכתיות סבוכות יותר ופחות.

ואז הוא קרא לי לחדר הצדדי.

"נוהגים שהאב מברך את ילדיו ב'ברכת הבנים' בערב היום הקדוש; אני רוצה לברך אותך", אמר בשקט, כדי שהנוכחים בפינת האוכל הסמוכה לא ישמעו.

הוא היה גבה קומה. ידיו הונחו על ראשי, שהורכן ארצה.

"וידבר ה' אל משה לאמר... יברכך השם וישמרך", עניתי אמן.

"יאר השם ----" הרב נשנק.

הרמתי את עיני לראות פשר שתיקתו הפתאומית.

עיניו ירדו דמעות ששטפו את לחייו וזקנו.

הוא בכה.

כה רגיש היה.

גם אני בוכה כעת.

איזו אבידה.