החלק החמשה עשר בסדרת ספרי המכתבים של הרבי הריי"צ, הוא ספר עשיר במכתבים נפלאים, מרגשים ומיוחדים שכתב לבתו ולחתנו, שהיו לאחר שנים, הרבי והרבנית.

באופן אישי, למדתי הרבה מהמכתבים הללו על יחסי אב לילדיו, מומלץ.

במכתב מיום שלישי ה' באלול תרפ"ט, כשמונה חודשים לאחר חתונתו - כתב הרבי החותן לחתנו: "התבונן היטב במרגלית הטובה אשר נתן לך האלוקים לאורך ימים ושנים, וכל טוב בגשם וברוח, והשם יתברך יתן לך חכמה בינה ודעת להבין הענין על בוריו, באמת לאמיתו".

מרגלית היא אבן יקרה. ומסתבר, שהחתן הצעיר, הרבי המיועד, לא הבין למה כיוון חותנו בענין המרגלית.

עברו חמשה חודשים, שוב כותב החותן מכתב לחתנו, ושוב בסוף דבריו הוא מוסיף: "ועל דבר המתנה הטובה, מרגלית יקרה, עדיין אין אתה יודע כוונתי או כבר עמדת על חידתי?"

חודש עבר, ובחודש שבט תר"צ עונה החתן לחותנו: "ואיכות ומהות המרגלית טובה, טרם הבנתי פירושה, מה הוא".

שוב עבר חודש, וביום כ"ה באדר תר"צ, הוא יום הולדתה של בתו הרבנית חיה מושקא, פותר החותן את החידה לחתנו: "המרגלית טובה אשר נתן לך האלוקים, היא בתי רעייתך הכבודה תחי'ה (ועל זה כוונתי במכתבי ולא דייקת בלשוני)".

לא פעם קורה לנו, שאנחנו לא יודעים להגדיר את האנשים שסביבנו כמרגליות.

"כי תבאו אל־ארץ כנען אשר אני נתן לכם לאחזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם", כך נאמר בפרשת השבוע, פרשת תזריע-מצורע. שימו לב לסגנון הדברים. הקב"ה מבשר לנו על מתנה שהוא יתן לנו 'ונתתי'.
מה המתנה? ובכן, "נגע צרעת בבית".

האמנם? האם מתנה היא זו?

רש"י מוסיף ואומר שזו 'בשורה', לא פחות. הנה: ונתתי נגע צרעת - בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם. לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן.

כשבני ישראל עלו לארץ לראשונה, המטמונים היו חומריים. ועדיין, לעניות דעתי יש כאן מסר נצחי ורלוונטי עבורנו והיום יותר מתמיד.

אתה רואה נגע, אתה רואה צרעת, אני אומר לך יש פה בשורה, יש כאן מטמון, חפש אותו. אולי תיאלץ לנתץ משהו בשביל זה, אבל יש עבורך מטמונים מוחבאים, אל תפספס.

העולם כולו מתמודד עם נגע הקורונה, הנגע הזה אילץ אותנו לשבת בבית ומעתה יש בידנו שתי אפשרויות: האחת, לראות נגע וצרעת וזהו. האפשרות האחרת היא, לקרוא שוב את רש"י, ללמוד ולהבין שאולצנו להתכנס פנימה כדי לחפש ולמצוא מטמונים.

יש לנו הזדמנות נדירה להכיר לעומק את ילדינו. פיזית לראות אותם יותר, ובזאת גם להכיר ולהבין אותם ואת צרכיהם בכל המימדים.

יש לנו אפשרות להעמיק את הקשר הזוגי שלנו, אין סוף לעומק אליו ניתן להגיע. האם באמת השלם גדול מסך חלקיו?

ובעיני, יותר מכל, נתנה לנו הזדמנות חד פעמית לעצור את מירוץ החיים האישי שלנו, לעצור ולבחון שוב, מי אנו ללא החליפה והעניבה ומה שהם מייצגים?

מי אנחנו כשאנו עם עצמנו, כשאנו לבד?

איזו משמעות יש לנו כשאנו פחות חיוניים לאחרים?

אני בטוח שיש פה מטמונים. יש לנו מרגליות בבית. לא את הכל מצאתי, אני עדיין מחפש. מקווה לא לנתץ בדרך מידי הרבה דברים.

שיהיה בהצלחה,
שבת שלום.