הסיפור באדיבות אתר 'בית חב"ד'

משה גרונוולד חי חיים מלאים וארוכים. הוא היה נצר למשפחה רבנית חסידית מיוחסת, שרד את מחנה ההשמדה אושוויץ וצעדות המוות הנאציות, ובנה מחדש את משפחתו ואת חייו בניו יורק.

לפני כשבועיים משה נפטר, אחד מתוך אלפים שנספו במגפת הקורונה. למשפחה נאמר שהלוויה תתקיים בשעה עשר בבוקר בדיוק. אם תתעכבו, הזהירו אותם, תחמיצו את הלוויה ומשה ייקבר ללא מלווים. רק קבוצה קטנה מבני המשפחה תורשה להשתתף, וההליך כולו יהיה קצר ומהיר: כמה פרקי תהלים, תפילת "א-ל מלא רחמים", וזהו.

בהתאם למנהג היהודי המסורתי, האבלים התקרבו לארון – כשהם שומרים על ריחוק זה מזה – וביקשו מאביהם האהוב מחילה על הטיפול בו שאולי לא היה מספיק הולם. הם אמרו כמה פרקי תהלים והטקס הקצרצר עמד להסתיים, ולפתע משהו השתבש.

אחד מעובדי בית הלוויות הציץ בארון והתבונן היטב. "אני מצטער", הוא אמר למשפחה ההמומה. "הוצאנו את הארון הלא נכון"...

בני המשפחה נאלצו לצאת מהמקום בהלם. "הייתי כל כך נסערת מכך שזה קרה דווקא לסבא", סיפרה נכדתו, חיה מיימון. "האיש שהיה אהוב על כולם, שהיה כל כך ראוי לכבוד אחרון. דווקא הוא נאלץ למות לבד בגלל מגיפה ו'לזכות' ללוויה מבוישת כזו. הרגשתי שזה עלבון נוראי לסבא שלי. לא יכולתי להאמין שזה באמת קרה".

ואז התברר הסיפור המלא:

הנפטר האלמוני שמשפחת גרונוולד ליוותה בטעות היה "מת מצווה" – אדם ערירי שנפטר ללא קרובים ולא היה מי שיטפל בקבורה שלו וידאג ללוות אותו. ביהדות, טיפול במת מצווה זו מצווה חשובה מאד וחובה קדושה ממש.

האיש מת כשהוא לבד בביתו, וגופתו נמצאה רק כעבור ארבעה ימים. בנסיבות רגילות, הוא אמור היה להיקבר ללא קול, בלי שאף אחד יאמר עליו קדיש ובלי שאף אחד יתאבל על חייו שהסתיימו. אבל אלוקים סידר את הדברים אחרת. בתוך האסון הנורא, עם כמות עצומה של נפטרים – מישהו התבלבל, ואותו "מת מצווה" אלמוני זכה ללויה יהודית עם מניין מלווים, קדיש ותהלים.

"אז הבנתי למה זה קרה דווקא לסבא", סיימה חיה וסיפרה. "סבא זכה לכבוד מכולם, אבל תמיד ברח ממנו. הוא מעולם לא רצה לעמוד באור הזרקורים. אפילו מלומר ברכה בחופה הוא התחמק. הוא תמיד חשב שיש מישהו גדול ממנו שמגיע לו הכבוד. וכמו תמיד, זה סבא שצחק אחרון... אפילו במותו, הוא העניק את הכבוד שלו למישהו אחר. אני יכולה רק לדמיין את הצחוק בעיניו של סבא כשהוא ראה את הלוויה המיוחדת, לוויה של מצווה. הכנסת האורחים והחסד שלו לא ידעו גבולות, ואני יודעת בליבי שסבא עשה במותו את מה שעשה תמיד בחייו".

• 

הסיפור באדיבות חיה מיימון, לזכרו של סבא – הרב משה בן עמרם וחיה.